שתי סיבות עומדות מאחורי הכוונה להחזיר היום את מסוקי היסעור לטיסה, אחרי קרקוע של יממה: ההערכה שלא כשל טכני גרם להתרסקות המסוק ברומניה, והידיעה שאחרי הכל - אין מי שיבצע את העבודה במקום היסעורים. בשנים האחרונות בדק צה"ל לא מעט חלופות, ושלל את כולן. רק באחרונה ירדה מהפרק האפשרות לרכוש מסוקי V-22 אמריקניים, פשוט משום שהם קטנים מדי למשימות שצה"ל נדרש לבצע, שעיקרן הטסת לוחמים מרובים עם הרבה ציוד לטווחים ארוכים. רוב המשימות האלו היו ועודן עלומות; כדי לקבל מושג כללי, די אם נזכיר את חטיפת מוסטפה דיראני או את הפשיטה על יעדי חיזבאללה בבעל-בק במלחמת לבנון השנייה. החשאיות הזאת, שמלווה את היסעורים בשגרה, גורמת לכך שהם נחשפים כמעט רק בעת אסונות. 172 חיילי צה"ל נהרגו באסונות היסעור השונים, טייסת דורסי הלילה עמדה במוקד שלושת הקשים שבהם: אסון הנ"ד, אסון המסוקים וההתרסקות האחרונה ברומניה. מי שמחפש קו מחבר בין שלל האירועים האלו ימצא אותו דווקא במקום מפתיע - לאף אחד מהם לא אחראי כשל טכני. לגבי האירוע האחרון מדובר עדיין בהנחה, אבל בהסתברות גבוהה. וזה קורה למרות שהצוות הכפול שהיה במטוס כלל את המנוסים שבטייסים, עם אלפי שעות טיסה במצטבר ועם ניסיון עשיר במגוון מבצעים ואימונים. דווקא משום כך נדרש עכשיו חיל האוויר להשקיע - לצד החקירה - בייצוב הטייסת, בחיזוקה ובהחזרתה המהירה לשגרה; אין כמו טיסה (גם אם מהוססת וזהירה יותר בהתחלה) כדי להשיב את הביטחון לטייסים ולמערך התומך סביבם. התהליך הזה חיוני גם מחוץ לחיל האוויר. מי שמדבר על "זרוע ארוכה" ועל כך ש"כל האופציות על השולחן" צריך להתכונן גם לתרחישים קשים, וכאלה כוללים את הצורך להסתייע במסוקים. לשם כך יידרשו היסעורים גם בעתיד לטוס רחוק, בחשאיות, לעיתים תוך בדיקת מגבלות היכולת של הטייס והמסוק. זה יהיה מסוכן, אבל בדיוק כמו ליסעור עצמו - אין לזה תחליף.
