על גבם של הילדים

כל עוד תשרור אצלנו הגישה שילד הוא לא יותר מאשר חפץ, רכושו של ההורה, נמשיך להיתקל במקרי הרצח המתועבים האלו מדי שנה.

מדי שנה, עם תחילתו של הקיץ, תוקפת אותי חרדה, שכן זוהי תקופה המועדת לפורענות מבחינתם של הילדים - אולי בגלל שיש להם יותר זמן חופשי, אולי בגלל האקלים.

כשהורים רוצחים את ילדיהם, הם תמיד הופכים פתאום אחרי המעשה למשוגעים. הם לא משוגעים. רוב ההורים שרוצחים את ילדיהם מבדילים היטב בין טוב לרע. תמיד אזכור את האב ששרף את ילדיו במשרדי ויצ"ו בתל אביב על רקע גירושים, שאמר ש"אם הילדים לא יהיו שלי, הם לא יהיו של אף אחד". זאת הגישה של החברה שלנו: הילדים הם שלי, ואני יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחי. כמו שאני יכול לשבור את השולחן, אני יכול לשבור את הילד.

כל הגורמים היו צריכים להיות הרבה יותר מודעים: לפני שנתיים פירסמנו מחקר שקבע שרוב מקרי הרצח האלו קורים בסופי שבוע, בביתו של ההורה הרוצח, וכאשר קיים רקע קודם של אלימות מצד ההורה עם רקע של סכסוכי גירושים, משמורת, סדרי ראייה וכדומה. עם זאת, צריך גם להבין ששירותי הרווחה נמצאים במצב בלתי אפשרי. כאשר הם מחליטים להמליץ שלא יהיו סדרי ראייה או מבקשים שהם יהיו בפיקוח, מאשימים אותם בהפיכת הילדים ליתומים, בדרך כלל מאב, ובגרימת עוול גדול.

בישראל כל גירושים הם מלחמה וכל מלחמה היא מלחמת עולם. ברוב מוחלט של המקרים, המלחמות האלה נעשות על גב הילדים. במקרים קיצוניים זה נגמר ברצח ובאחרים - "רק" בהרס נפשם של הילדים.

לצערי הרב, עד כה, ברוב מקרי הרצח של הורים את ילדיהם הם מקבלים עונשים קלים, קלים מדי. לא ייתכן שעל רצח ילדים - ייצא אדם בפחות ממאסר עולם.