בישראל של 2010 בעל שרוצה לרצוח את אשתו - ירצח אותה. דבר לא יעצור אותו. לא המשטרה, לא מערכת בתי המשפט וגם לא מאמר דעה בעיתון. בישראל של 2010 אישה יכולה להתלונן על התעללות, חניקה, מכות רצח וכפייה. אותו מתעלל או החשוד בהתעללות יקבל צו הרחקה, שכביכול אמור להרחיק אותו ממנה, אבל כפי שזה הוכח במקרי רצח של עשרות נשים בשנים הקודמות - זה עוזר כמו כוסות רוח למת. כי האישה נשארת באותו מקום מוכר, והוא יודע בדיוק מתי היא יוצאת, מתי היא לוקחת את הילדים לגן ומתי היא חוזרת הביתה. המשטרה תמיד תטען, כמובן לאחר מעשה, שאותה אישה התלוננה מאוחר מדי, שהיא לא עשתה מספיק, שהיא נכנעה. האחריות תמיד תועבר לאישה, שגם כך נמצאת בפחד מתמיד. המשטרה גם תטען שהיא עקבה, עשתה, הרחיקה, ומה לא. אבל למה, למרות שהיו עשרות מקרי רצח של נשים על ידי בני זוגן, המשטרה לא מחפשת אלטרנטיבה? מה אישה, שסובלת מהתעללות ומטרור מצד בן זוגה, אמורה לעשות בישראל של 2010 כדי להתגונן? מה היא אמורה לעשות כדי להרגיש בטוחה? למשטרה הפתרונים. וגם אחרי המקרה הנורא בפ"ת, היה מי שכבר אמר את המשפט הנלוז "זה תמיד ככה בחברה האתיופית. ברגע שהנשים יוצאות לעבודה ופורחות, והגברים נשארים בבית מובטלים, אז יש רציחות. חוץ מזה, החברה הזו מאוד אלימה". לאנשים אלה אכתוב כי אלימות במשפחה נגד נשים היא נגע חוצה מגזרים ותרבויות, ויש שמות משפחה כמו פישר, עידן, מוזפר, כוכבי ודווידוב, והפעם מסרט עלמו - בת 20 ואם לילד. וזה לא ייגמר בזה. ולכל המלעיזים על החברה האתיופית: אם יש בעיה ספציפית, מן הראוי לחשוב על פעילות מונעת או כל דבר אחר שיכול למנוע את הרצח המזעזע הבא.
