לקראת תשעה באב

כבר לימדנו האמורא רבא, מסדר הסוגיות התלמודי, כי "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". הגמרא במסכת שבת מבארת כי "אנשי אמנה" הם אנשים שניתן לתת אמון בדבריהם, ושמילתם אמת, שכן ירושלים היא "עיר האמת" ודברי שקר מקעקעים את יסודותיה.

יסוד אחר, קדום יותר, תולה באדם שנדר נדר או נשבע שבועה את הציפייה הבסיסית כי "כל היוצא מפיו - יעשה", ואף מזהיר "לא יחל דברו", משמע "שלא יעשה דבריו חולין".

1,940 שנה אחרי שחרבה ירושלים עושים גם מנהיגי הדור הזה את דבריהם חולין, וככל שהדברים אמורים בירושלים, כך נדריהם אינם נדרים ושבועותיהם אינן שבועות, והם מזלזלים בעיר ובצרכיה ובקודשיה, קלה כבחמורה.

"קלה", במירכאות כפולות ומכופלות, כי ירושלים אינה רק בירה וסמל ותודעה וזיכרון יהודי, אלא גם מרקם אורבני חי ונושם, שאותו נוטשים בכל שנה 18 אלף יהודים, וב-20 השנים האחרונות עזבו אותה יותר מ-300 אלף יהודים. אסון דמוגרפי כזה, שנובע ממחסור חריף בדיור ובתעסוקה, מחייב התערבות ממשלתית, שאינה באה.

"חמורה" כי המנהיגים, בזה אחר זה, נשבעים אמונים לאחדותה ולשלמותה ולריבונות היהודית בירושלים, אבל בפועל מדינת ישראל אינה שולטת עוד באזורים שגדר הביטחון הוציאה, בפועל, מתוך ירושלים. חמור מזאת, גם במזרח ירושלים שבתוך הגדר, ובכלל זה בעיר העתיקה של ירושלים ובאגן הקדוש, יש אזורים שרגל יהודי לא תדרוך בהם היום, וזאת כיוון שלמעשה המדינה הסיגה את שלטונה מהם.

בעשור האחרון ויתרו ממשלות ישראל לדורותיהן על ירושלים, מי בפה ומי בהיעדר מעשה. בפה היו אלה אהוד ברק ואהוד אולמרט, שהמירו את דתם ביחס לירושלים. ברק, שהסביר ביום ירושלים לפני עשר שנים כי "רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו, מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים", הסכים ללא הנד עפעף כעבור חודשים מעטים בלבד, בקמפ דיוויד 2000, לחלק את ירושלים והעיר העתיקה והר הבית, והפר את כל נדריו. גם אולמרט נהג כך. אפילו בנימין נתניהו נכנע ללחץ של ארה"ב והקפיא, יש לקוות שזמנית בלבד, את הבנייה בשכונות היהודיות שהוקמו במזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, שכונות שחיים בהן כיום כ-200 אלף יהודים.

אבל הוויתור המשפיל ביותר, המכאיב ביותר והקשה ביותר, וגם המוחמץ לחלוטין מבחינה הסברתית, הוא על הלב, על הר הבית. אמנם אבו מאזן "הואיל בטובו" לאחרונה להבהיר כי הוא מוותר על הכותל המערבי והרובע היהודי, אבל איש לא טרח להסביר לו עד כמה מגוחכים דבריו ותלושים מן המציאות. איש לא הבהיר לו שאת הוויתור הענק בירושלים עשתה ישראל כבר ב-1967, כאשר מסרה את הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והשלישי בחשיבותו בלבד לאיסלאם, לניהול שלטונות הדת המוסלמית, ואסרה על יהודים להתפלל שם. שום דת אחרת לא נהגה כך עם רעותה מאז ומעולם.

הוויתור על מקום המקדש הותיר בכל זאת בידי היהודים זכות אחת, הזכות לבקר במקום. הזכות הזאת אף עוגנה בחוק השמירה על המקומות הקדושים. אבל בשנים האחרונות, לאחר שרבנים רבים, בעיקר דתיים לאומיים, התירו את האיסור ההלכתי הגורף על כניסת יהודים להר; וכאשר מעגלים גדלים והולכים מבקשים לממש את הזכות הזאת הלכה למעשה - המשטרה מכתיבה בפועל לממשלה מדיניות אחרת. היא מגבילה כניסת יהודים להר ולמעשה גוזלת מהציבור היהודי את כבשת הרש האחרונה שממשלת ישראל הותירה לו בהר.

"לא חרבה ירושלים", כבר אמרנו, "אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (אנשי אמת). בתהילים שואל דוד המלך "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו-" והוא משיב "נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". מי שרוצה לשמור על ירושלים ועל הר הבית חייב לפחות במינימום הזה של "ולא נשבע למרמה".