מו"מ? לא על חשבון הצלחת המבצע

מבצע צוק איתן בעיצומו, והפרשנים השונים כבר מדברים על "היום שאחרי". רבים מהם מהלכים עלינו אימים ומזהירים מפני מבצע קרקעי. הסכנה שבמבצע קרקעי נקשרת, בין השאר, לטיעונים מופרכים דוגמת אי הלגיטימציה שיש לממשלת נתניהו, שלא ניהלה מו"מ עם אבו מאזן, בשונה ממצבו של אולמרט לפני עופרת יצוקה. מניחים ששכחנו את "דו"ח גולדסטון" ואת ההתקפה הבינלאומית עלינו באו"ם לאחר המבצע, חרף אותו מו"מ מתמשך.

ועוד הם דנים בינם לבין עצמם לגבי סיומו של המבצע. לכאורה מונים את ימי הלחימה שחלפו. בפועל, מתחילים את הספירה לאחור ודוחקים בממשלה להגיע להפסקת אש. כך, למשל, במסיבת העיתונאים שערך רה"מ נתניהו ביום שישי האחרון, כשהבהיר שהמבצע יימשך עוד זמן רב, שאלה הכתבת רינה מצליח: "מה מנגנון היציאה מהמבצע? מה יהיו התנאים להפסקת האש? מי יהיו המתווכים?". ובהמשך מהדורות השבת עסקו המתדיינים השונים "ביום שאחרי". אמנון אברמוביץ' כבר מדבר על הצורך במהלך מדיני. ארי שביט מסביר שכניסה קרקעית תהווה בעיה עבור אבו מאזן לחזור למו"מ מדיני ביום שאחרי (אותו אבו מאזן שסירב להתחיל במו"מ ישיר על אף כל המחוות במשך השנתיים האחרונות).

מיליוני אזרחים ישראלים חיים בקו האש, יישובי הדרום נמצאים במצב בלתי נסבל זה חודשים ושנים, אבל שישה ימי לחימה בלבד מספיקים כדי לעורר מחדש את השמאל מתרדמת השלום ולפורר עצמו מן הקונצנזוס הלאומי שחולקים שאר אזרחי המדינה בימים אלה. הרציונל פשוט - קודם כל למנוע כניסה קרקעית ואחר כך להאיץ את הפסקת המבצע כולו. לא מפני שמטרותיו הושגו, לא משום שהעם אינו יכול לשאת את הפגזות הטילים, אלא כדי לגרור אותנו שוב ל"תהליך המדיני". הרי אין פתרון של "זבנג וגמרנו", הם מלהגים, והסיסמאות של "תנו לצה"ל לנצח" מעוררות בהם גיחוך.

אותם פרשנים לא מרגישים ולו לרגע קט מעט בעייתיות בטיעונים שהם מעלים שוב ושוב. כשרצו שנצא מעזה, מנו בפנינו את יתרונות המהלך: לרוע תהיה כתובת; אנחנו לא נשלוט שם ולכן תהיה לנו מלוא הלגיטימציה להגן על עצמנו; ובכלל "יהיה להם מה להפסיד". כלומר, אופציית המלחמה איפשרה את האקט המדיני. לא משום שאנו חפצי החרב, אלא משום שידענו שאם יקרה משהו תמיד נוכל להגן על עצמנו.

אבל הנה קרה משהו, ובאחת טיעוניהם מתהפכים. הלגיטימציה שהבטיחו לנו מתחלפת באיומים שהעולם לא יהיה איתנו, כניסה קרקעית היא בחזקת טאבו, ובכלל אומרים לנו שהגיע הזמן להפסיק את התגובה. במילים אחרות, הם מציבים אותנו מול שוקת שבורה. לא מאפשרים לנו להכריע את חמאס, ואילו המשך המצב הקיים הוא בלתי נסבל.

ולכן, יש לומר, אם אין פתרון למצב, לא יהיו עוד מהלכים מדיניים. לא נוכל לאפשר מציאות דומה בחזית נוספת. לא נוכל לפנות אזורים אסטרטגיים ביהודה ושומרון ולאפשר לחמאס או לדומיו לשלוט גם בהם, ובבוא העת, כשנותקף, להישאר חסרי אונים. השמאל שמתנגד לתגובה היום צריך להבין שהבריחה מאופציה צבאית־מלחמתית כיום מונעת, למעשה, את הנכונות שלנו לקחת עוד "סיכוני שלום" בעתיד.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!