לנצח גם במלחמה הפסיכולוגית

שירות טוב עשה אמש חמאס לנפש הישראלית הנבוכה, ושירות דוב לעצמו. ארגון הטרור הצהיר כי יפתח במתקפת בליץ על תל אביב, ועלה בידו להדיר רגל אדם מהרחוב ולכווץ רבים בחדרי הממ"ד, אך בפועל הר הרקטות הוליד עכבר. לפחות אלה היו פני הדברים עד לשעה 22:22.

הפן החיובי של סיפור ליל אמש מורכב: הישראלי נבהל מפני אי הוודאות שהיתה בנהימת האיום של חמאס. בהמשך למד כי יש בעיה, אבל השד אינו נורא. יש איום, יש חשש, אין שד בכלל. שום דברי רגיעה מתוצרת בית לא יכלו להעניק לישראלי החושב מימדים נכונים יותר מאשר ההתנסות בפועל. הודות לחולשת הרקטה הזרה, ובעיקר הודות לכיפת ברזל ולמיגון העצמי ולתקיפות המבוקרות של צה"ל.

הישראלי אינו מקבל חיזוק מבית. כלי תקשורת אלקטרוניים לרוב, ומי מהם - וכמה - הקדישו שעה אחת של שירים לחיזוק ידיים רפות? כמה גייסו את חיים נחמן ביאליק ורבי נחמן מברסלב ונתן אלתרמן ונעמי שמר ולחניהם? קרוב לאפס.

לא השידור הציבורי ולא הפרטי. רק עוד מלל ועוד מלל ועוד מלל מאוזן, ובמקרה אחד אפילו סילקו מאולפן ערוץ 10 באורח חד־צדדי את ח"כ יריב לווין, מפני שהגן על ישראל מפני מה שנראה לו כקריאת דף מסרים של חמאס. לפיכך הישראלי הנבוך נאלץ לקבל את החיזוק מן האויב. מן המציאות של מבחן הפגיעה הרעה שכשל.

מבצע צוק איתן מתנהל כלחימה בתנאי מותרות (בל אחטא בשפתיי, הקש בעץ). אין מבצעים צבאיים כאלה בעולם, בלי הרוגים. זאת בזכות ההקרבה והמסירות של הלוחמות והלוחמים, הטכנולוגיה והמדע והשנים שבהן תקציב הביטחון לא קוצץ יותר מהכורח. אך על הישראלי המצוי לתת את הדעת לשני כללים:

העתיד לא יהיה כזה. לא יכול להיות כזה. על הישראלי המצוי להכין עצמו לכך, קודם כל פסיכולוגית, מנטלית. הצלחה כזאת אינה חוזרת על עצמה במדויק. אם חלילה שוב יפרצו קרבות, תהיה ההישגיות שונה.

גם בטווח המיידי, עדיין במערכה הנוכחית, ראוי לנהוג באיזון. לשמוח על ההצלחה ולשמור על מידה של ערנות. חמאס מוסיף לירות, ואסור להיקלע לאווירה של שיכרון חושים המחליפה את הדיכאון העמוק - שני מצבי מאניה־דפרסיה שמדינת היהודים חוותה בימים אלה בהגזמה בלתי מוצדקת. עדיין המערכה באוויר וביבשה מתאפיינת בשבחי המעוז של המשוררת הלאומית נעמי שמר כאילו נכתבו עתה: "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות/ ובנקרות צורים ובמחילות עפר/ אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי/ אורב לי מבקש נפשי".

בפועל אפשר ללמוד מהאיום של אמש כי חמאס מבקש הפסקת אש. זה ירי הנשמע כאקורד סיום. רק שהמתווכים - ומצרים בראשם - אינם ממהרים. נוח להם שישראל מכה בחמאס. בשלב הקודם למשא ומתן מומלץ לעקוב אחרי הניסוחים של מצרים. הם מאוזנים. משני צידי המתרס רואה מצרים את ישראל והרשות הפלשתינית. חמאס - יוק. האם תחילתה של בשורה שתכפוף את עזה לרמאללה? מוקדם להעריך.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!