"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

צוק איתן: בין ת"א לאשדוד

,עודכן

שקט אפל וכבד פוגש אותי כשאני נכנס לאשדוד בכל לילה אחרי העבודה. כבר בפאתי העיר התנועה מתמעטת, ברחובות אין כמעט נפש חיה, ואני מוריד חלונות ברכב, מאזין.

גם מסלול הנסיעה משתנה. אני מוותר על הדרך הקצרה והמהירה ביותר הביתה, ומנווט בין רחובות שבהם אפשר למצוא מחסה בקלות רבה יותר.

* * *

המראה של העיר המכונסת בעצמה, העצורה, מזקק עוד יותר את מקבלות הפנים הקבועות בימי מלחמה: דריכות ומועקה. וגם החרדה - שהרי פחות משמפחידה האזעקה עצמה (לצלילה אפשר להתרגל אחר פעם־פעמיים), קשה הציפייה לאזעקה שתגיע עכשיו.

או עכשיו.

או אולי עכשיו?

באחד הבקרים התעוררתי כמה דקות לפני "צפירת ההשכמה", ועוד לפני שהצופרים רעמו, הבנתי את "היתרון" שבאזעקות בוקר: ציוץ הציפורים. כי כשהאזעקה בוקעת מתוכו, הוא משמש רעש רקע שמפזר את ערפל הדממה הלילית - ואפילו, אולי, נותן קצת פרופורציה.

* * *

בכלל, כיפת ברזל ייצרה מצב בלתי נתפס של פיצול: האיום שבפיגועים מהאוויר ברור ומיידי (ושלשום פגעה רקטה בתחנת דלק מרחק הליכה מביתי), אבל התחושה היא כאילו הוא הועתק למימד מקביל. המחבלים יורים מעזה - אך שמי ישראל הם מסך של משחק מחשב. מה שרק מחדד את החיים הבלתי נתפסים של תושבי עוטף עזה, שלהם אין פריבילגיה לתפוס מרחק נפשי מממשות הקסאמים.

* * *

וזה מביא אותי לקצה האחר של הממשות ודימוייה: "הבועה התל־אביבית". לא אחת אני שומע אזרחים שמגלים שמחה ממש לנוכח הירי על גוש דן; בבחינת עכשיו "הסמולנים" האלה "יבינו מה זה". ומה בדיוק יבינו, אני שואל.

מעבר לעליבות הנפש שיש באמירות כאלה (באמת קל למישהו יותר כשגם אחרים סובלים?), הן פשוט לא חכמות.

ראשית, במישור הסטטיסטי גרידא, תל אביב אינה עיר עם רוב של מצביעי שמאל: בבחירות לכנסת הנוכחית 57% מתושבי תל אביב הצביעו למפלגות הימין והמרכז.

שנית, השמחה הכבושה ל"ניפוץ הבועה התל־אביבית" מניחה ש"שמאלני תל אביב" אינם ימנים רק משום שלא חטפו "זפטה" טובה מהמציאות. ולא היא, בטח לא באופן גורף: יש בתל אביב בפרט וברחבי המדינה בכלל מספיק אנשים שיחסם לסכסוך נובע משכנוע אידיאולוגי עמוק, ואינו סתם ביטוי לאסקפיזם שיתפורר אם רק קצת ירעידו את כוסות האספרסו.

אדרבה, תל אביב אינה מדינה בתוך מדינה, אלא אולי אוטונומיה תרבותית עם גבולות חדירים בהחלט. זו אוטונומיה שאיפשרה - ויש לקוות שתמשיך לאפשר - זכות נפלאה: לקבל עוד פרספקטיבה על המציאות המורכבת.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

דוד ברון

עורך בכיר בחדשות ופרשן לענייני אוקראינה ורוסיה. לשעבר ראש דסק חוץ

כדאילהכיר