הערכת מצב שהכינו מומחים ישראלים לענייני טורקיה מצאה כי אנקרה של רג'פ טאיפ ארדואן נחושה להתעמת עם ישראל בלי להתחשב בעמדותיה של כל ממשלה המכהנת בירושלים. ארדואן, שכבר התבטא כי הוא קרוב יותר לחמאס מאשר לפתח, מנצל את העוינות כלפי מדינת היהודים כדי לפלס את דרכו לכינון רפובליקה איסלאמית, שתמחק את כל הקידמה הגלומה במורשת אטאטורק. לפיכך השליך למאסר קצינים בכירים, מינה איסלאמי לעמוד בראש ארגון שינטרל את השפעת ה"מוסד" הטורקי, פועל נגד בית הדין לחוקה והגיש 16 הצעות חוק שנועדו לקדם את האיסלאם במדינה, אשר מייסדה האגדי ייעדה להיות חילונית-משכילה. לא מכבר ביקר אצלו אחד ממנהיגי יהדות אמריקה כדי להסביר לו כי יש להם השפעה להפעיל למען טורקיה, אבל לא יכולת הכרעה. ארדואן לא האמין לו. היהודים, התעקש, יכולים להכריע, לא רק להשפיע. קלאסיקה אנטישמית. לפיכך העימות על ה"מרמרה" היה לרוחו. הוא לא ויתר עליו גם כשישראל הקדימה ומתחה את שריריה המדיניים במאמץ להגיע עם נציגי המחבלים להסכם מוקדם, שימנע משט אלים; ואתמול העמיק את הקרע בתביעות הולכות ומחריפות להשפלת ישראל ובידיעה כי הוא עצמו יעלה על ספינת מחבלים שתעשה את דרכה לעזה; ולפיכך, הדוגמה אשר הוצגה בלב ים כאשר צה"ל השתלט על הספינה האירית "רייצ'ל קורי" בלי אלימות וללא נפגעים, אינה לרוחו של השליט הטורקי. אהוד אולמרט הלך שולל אחרי ארדואן בנהלו עימו משא ומתן לכינון שלום עם סוריה. ראש הממשלה לשעבר לא הבין כי ישראל תצא מהמשא ומתן הזה וידה על התחתונה. מבחינת המתווך הטורקי היה מדובר במשחק מכור. תמוה רק שאולמרט טוען בהרצאותיו העכשוויות כי הטורקי ניהל את התיווך בניקיון דעת ובניקיון כפיים, ואם הוא מחזיק בדעה זו גם ביוני 2010, כי אז יש מקום לתהות מה טיב שיקול הדעת שלו. זו תמונת המצב. היא מצערת. היא עגומה. אפילו אם היתה תרומה ישראלית לדרדור ביחסים - בפועל לא היה לאל ידה להמשיך בקיום היחסים הנורמליים. נחוצים שניים לטנגו. גם לקשר בין שתי מדינות. על רקע זה מתעוררת השאלה איזו ועדת חקירה או בדיקה צריכה ישראל להקים. מי שמשליך את יהבו על חקירה בינלאומית מניח כי העובדה שישראל השתמשה נגד ה"מרמרה" בזכות הלגיטימית להגנה עצמית תשפיע על הדו"ח. אך האו"ם ימצא עוד ריצ'רד גולדסטון, שייעזר ביהודים ישראלים רעולי לב, והתוצאה תהיה רעה. עם זאת היא צריכה לתת את ידה להקמת ועדת חקירה מסוג זה או אחר - אמינותה קובעת, ולא דרגתה - אשר תדון ביושרה בשתי סוגיות: אם יש לישראל זכות להגנה עצמית בתנאים של מצור נגד החדרת נשק כבד למדינת חמאס בעזה; ואם נעשה שימוש סביר בכוח להגנה על חיי החיילים, שהגיעו עם רובי צבע ונכפתו והושלכו נדקרים אל לב ים בטרם הגיבו בכדורי עופרת. בפתח ספרו החדש "1948" פירסם ההיסטוריון בני מוריס שיר מאת מרי סירקין (בתרגום של משה שרת) על דוד במלחמתו בגוליית. בין השאר נאמר שם: "ומה אם זאת הפעם לא ייפול גוליית-/ ומה אם אותה כף קלע.../ תחטיא הפעם ואחר יהיה סוף המעשה./ רועה הצאן ייחת וזרוע הברזל עליו תגבר-/... אם גוש בשר המשוריין יהיה ניצב איתן-/ ונעים זמירות יכרע-/ ...עת קול תהלים יידום בנפול דוד בקרב-". וה"דוד" הוא ב-2010 קצין השייטת, שתחילה לא ירה ונשבה ונדקר והוכה והושלך לים, ובכל זאת גבר. זו תמונת המערכה.
