עורך 'העין השביעית' (להלן: העין הרעה), ממכון השמאל הישראלי לאנחנו-נלמד-את-הילידים-מהי-דמוקרטיה, שוקי טאוסיג, שִרבט סקירה צפויה של עיתוני היום. עיקרה: עמידה על המשמר, לראות האם מישהו בעיתוני היום חורג משורת המקהלה שהכתיבה מועצת החכמים של הפוליטביורו בענן המנותק מהיקום של השמאל הישראלי. הדברים שלהלן חשובים, משום שהם נוגעים ללב התפקיד ש'ישראל היום' נושא בעיתונות הישראלית: להשמיע את קול הרוב שהושתק במשך שנים, ושטאוסיג וחבריו התאמצו ומתאמצים בכל כוחם להשתיק ולדכא אותו. לשמחתנו, לשווא.
כפי שסיפרתי בפעמים קודמות, טאוסיג היה איש ימין, וכשהבין היכן מרוחה חמאת הלגיטימציה, מכר את נפשו והפך לעבד נרצע של אדוניו. מאז הוא משרת אותם ואת רעיונותיהם. אין שום דבר מקורי או מעמיק בביקורת של טאוסיג; כמו תפאורת קרטון ריקה הוא מצטט – כמנהג האורתודוכסים הקנאים – מה נכון לחשוב ולכתוב ולומר. לא לחינם דיברתי על עמידה על המשמר, כי טאוסיג משתייך לפלג נטורי קרתא של השמאל הישראלי, וכ'חוזר בתשובה' הוא קיצוני יותר מאדוניו. כיתר הקנאים הדתיים, גם הוא בטוח שיש לו מונופול על המוסר, ושהוא יכול להאשים מי שחושב אחרת ממנו באחריות לרצח הנורא של הנער הערבי, מוחמד אבו ח'דיר, בידי חוליגנים יהודים.
כי זאת הציפייה של אנשים כטאוסיג וחבורתו: אנחנו – משמע: הרוב השמרני, הימין, הדתיים ואפילו מאוכזבי השמאל וכו' – חייבים לשאת על גבנו השחוח את אשמת הרצח הנורא בידי חלאות אדם. כך ציפו מאתנו לעשות אחרי רצח רבין, וטאוסיג שבאותם ימים היה ילד כאפות דתי, ספג את העלבונות ונשבע שיום אחד הוא ישתייך למחנה השני, הטהור, ויזכה להאשים את יריביו הפוליטיים – עד לא מכבר חבריו לדעה שזנח לאנחות – ברצח ולאומנות ושאר כינויי גנאי הכתובים בסידור התפילה שלו. והנה הגיעה השעה. נמצאו האויבים האמיתיים.
2
הנה לשון הזהב של מבקר העל:
על המאמר האחרון של דרור אֵידָר, כדאי להתעכב, כי הוא יוצא דופן בנוף הפובליציסטי של עיתוני היום... זאת משום שהוא מהווה זיקוק של פעולת הסירוס שעומדת במרכז העיתונאות של אֵידָר ושל 'ישראל היום' – סירוס של החלק הביקורתי, של מה שאמור להיות הלוז והעיקר של הפעולה העיתונאית מלכתחילה. כי הרי "ישראל אינה זקוקה להכשר מוסרי".
אֵידָר, לכאורה כותב סתמי, משעמם וחסר חשיבות, מסמן את הסדר המוסרי של 'ישראל היום'. אפילו בעיתון הזה, שאין לו שום מחויבות לאמת ושכל קיומו הוא מכשיר תעמולה פוליטי, מבינים שאין חצי גינוי או שליש הסתייגות משריפתו למוות של ילד על ידי יהודים שרצו לנקום בערבים, ומדגישים זאת בכל דפי העיתון המוקדשים לסיקור הרצח – כפי שנעשה בכל שאר העיתונים. אבל רק ב'ישראל היום' ישנו "אבל". דרור אֵידָר הוא ה"אבל".
אֵידָר הוא הסוס הטרויאני שעוקר את החלק המוסרי מהלאומיות ומעקר אותה לכלל לאומנות. דרור אֵידָר הוא ההכשר לתגובה שונה מההמיה הקולקטיבית המשותפת היום לכלל העיתונים, הוא דלת הסתרים שתאפשר להמון מהפייסבוק של 'ישראל היום' לכבוש את דפיו.
וזאת למודעי: אני לא חושב שאידר יודע שהוא כזה. סוסי עץ לעתים נדירות יודעים דבר מה על טיבם.
עד כאן טאוסיג.
3
הבדיחה היותר גדולה היא שטאוסיג מדבר בתיעוב על "סירוס החלק הביקורתי", הנמצא בלוז כתיבתי. את זה אומר מי שדווקא לוז מהותו של כתב העת הנפוח שלו נועד לסרס את הביקורת על מחדלי עיתונות השמאל (עיינו ערך: אוסלו, רצח רבין, קמפ דיויד, ערפאת וברק, נתניהו, אולמרט, שרון והאתרוג ועוד), ולהכתיב לעיתונאים מה לחשוב ואיך לכתוב. ביטאון 'העין הרעה' הוא הבמה העיקרית לסירוס ושיבוש עצמאותו המחשבתית של עדר העיתונאים מהשמאל הישראלי, שפוחדים עד אימה לכתוב אחרת משורת המקהלה. לעתים, נדמה לי, שאפילו טאוסיג עצמו, בסתר לבו, בלילה בלילה, מתחת לשמיכה, כשעוזי בנזימן או מפקח אחר לא נמצא באזור – מרשה לעצמו לשחק ב"נדמה לי" וחוזר להיות אדם חופשי, עצמאי מתכתיבים, שחירותו המחשבתית חשובה יותר מכל פוזה ריקה או כבוד מפוקפק שהשמאל מעניק לחסידיו, כורתי בריתו עֲלֵי זבח.
במשך עשרות שנים שלטו טאוסיג וחבריו באופן בלעדי בנוף העיתונאי. הם לא הרשו לדעות אחרות לבלוט, למרות שדווקא אותן דעות מוּדרוֹת ייצגו את קול ההמון כקול שדי, קול הרוב השמרני בציבור הישראלי. במשך שנים לא הרשו להשמיע ביקורת על כלל הפתרונות המדיניים המסוכנים שהפילו אותנו לעברי פי-פחת, במשך שנים הגנו על הכת הקטנה שהשתלטה על אמצעי התקשורת ובזה לכל מה שיקר לרובנו וניסתה להכתיב לנו מה לחשוב ואת מי עלינו לבחור. הם מעולם לא התרעמו על העוול המוסרי העמוק הזה, של גזילת הקול של רובנו.
עכשיו הוא מתלונן על חריגה מהעדר. ובאמת, טיפשים שכמותנו, מדוע אנחנו מסרבים להצטרף לעדר הכבשים ומתעקשים לחשוב בכוחות עצמנו? באמת מדוע, הרי נוכל לקבל כבוד מלכים בקרב השמאל לשלוחותיו ומכוניו ועיתוניו, יכתבו עלינו ערך בלקסיקון כלשהו, ואולי אפילו נזכה לערוך את ביטאון האורתודוכסיה הקנאית, 'העין הרעה'...
4
קראו בעצמכם את מאמרי ושאלו, האם חבורת המגוחכים ב'עין הרעה' יודעת לקרוא, או שמא לפני הקריאה הם לובשים אותו זוג משקפיים משומש? טאוסיג מספר ש"אפילו" בישראל היום' גינו את הרצח ללא פשרות. אפילו! כמה חוצפה אפשר להכיל במילה אחת, כמה התנשאות ריקה, כמה טיפשות.
נו, אז גם אצלנו בעיתון גינו את הרצח בכל לשון. אבל רק אצלנו היה "אבל". אוי אוי אוי. מה ה"אבל"? את דעתי על הרצח הזוועתי - חילול השם! - הבעתי באופן הברור ביותר וללא פשרות, וטאוסיג הוא האחרון לחלק ציונים באשר למידת ההסתייגות מהרצח, משל היה משגיח כשרות בחסידות תולדות אהרן, או צנזור ראשי באימפריה של ג'ורג' אורוול. חישבו על העמדה הטיפשית שרק איש שמאל מסונוור מצדיקותו יכול לאחוז בה, מבלי להרגיש מגוחך.
ובכן, ה"אבל" שלי היה מדויק: אנחנו – אזרחי ישראל – איננו אשמים באופן קולקטיבי. אני מצפה שיכניסו את החלאות שביצעו את הפשע לכלא לשנים ארוכות ויחמירו אתם ועם סייעניהם, אבל החברה הישראלית לא תיכנס ביחד אתם לכלא, למרות רצונם של הטאוסיגים בעלי העין הרעה, תלמידי בלעם (עיינו במסכת אבות, פרק ה), לצבוע את החברה הישראלית בצבעים פשיסטיים כנהוג בקרב עדתם. זאת הגינות בסיסית, היכולת להבדיל בין קודש לחול ובין טוב לרע. במסורת היהודית, הווידוי צריך להיות מדויק ככל האפשר ולא כללי, ובוודאי שחַטָּאת הציבור דורשת דיוק על גבי דיוק. מי שמאשים את הציבור כולו, הוא עצמו חשוד באי-מוסריות, שכן לא המוסר מעניין אותו אלא ההתהדרות החברתית בו, לאמור: "ראו, כמה מוסרי אני" (וכמה האחרים אינם). אי אפשר להאשים את כל החברה הישראלית ברצח איום ונורא, בזמן שהטאוסיגים מסנגרים על אלפי הרציחות של הפלסטינים, כי אתם יודעים, לערבים מותר. אינני שותף לגזענות הסמויה הזאת (נוסף על ההתנשאות המצחיקה).
את זה כינה טאוסיג "לאומנות". ספק אם טאוסיג יודע מה ההבדל בין לאומיות ללאומנות, אבל אין ספק שהוא יודע לצטט משפטים הנפוצים כמעט בכל מאמר שמאל במחוזותינו. אגב, בניגוד לדבריו של המשגיח, לא הייתי היחיד שהחזיק בעמדה זו. גם נדב שרגאי ואחרים שדיברו בתקשורת האלקטרונית לסוגיה.
5
מכיוון שטענתי שישראל לא זקוקה להכשר מוסרי – לא מטיבי ולא מטאוסיג – הרי שבכך הכשרתי "תגובה שונה מההמיה הקולקטיבית המשותפת היום לכלל העיתונים" (מילה יפה "המיה"; מדוע לקלקל אותה עם "קולקטיבית"?) אני "דלת הסתרים שתאפשר להמון מהפייסבוק של 'ישראל היום' לכבוש את דפיו" – אמרתי לכם שטאוסיג הוא עבד המצטט את רבותיו; הנה במשפט אחד תמצית הבדיחה: "המון" ו"כיבוש". ברררר...
כדאי להתעכב על ההערה האחרונה: מצד אחד טאוסיג מדבר בערגה על "המיה קולקטיבית משותפת" ומצד שני הוא בז ל"המון" – הכיצד: וכי קולקטיב אינו המון, המון אינו קולקטיב? לא אצל הטאוסיגים. אצלם יש קולקטיב, שזו דרך נקייה לצבוע את השמאל המתורבת, רודף השלום, שאנשינו המתפוצצים היו רק "קרבנות השלום" והמחבלים המתאבדים ברחובותינו הם "לוחמי חופש" כי אתם יודעים, "כיבוש"; ומן העבר השני, מעבר להרי החושך של מכון השמאל הישראלי לדמוקרטיה טוטליטרית, נמצאים הפראים, ההמון, כלומר אתם קוראים יקרים, שאינכם שועים לציטוטיו הריקים של טאוסיג ולא מתלהבים מתפקיד במקהלה מרובת הדציבלים בעלת הקול האחיד שאנשים מסוגו מייעדים לכם. "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁא" (ישעיהו יז).
6
באשר לתואר "סוס טרויאני", אינני בטוח שטאוסיג מכיר את המקור לסיפור; אין לו זמן, הוא צריך לשמור על העיתונות מפנינו. עוד בילדותי אהבתי את סיפור הסוס, רציתי להיות חלק מלוחמיו של אודיסיאוס המתגנבים בסתר לטרויה לאחר שלא הצליחו במלחמה חזיתית. כשבגרתי, אהבתי גם את העובדה שהומרוס לא שיבץ את המיתוס הזה ב"איליאדה", האפוס שהשפיע על תרבות המערב כולה. וירגיליוס, המשורר הרומי שחי במאה הראשונה לפנה"ס, הוא שהכניסו פנימה לתוך "אַינֵאִיס", האפוס הלאומי שרקם למען רומא. הנה, לפחות 700 שנה אחרי שנחתם האפוס ההומרי, הכניס וירגיליוס סוס טרויאני משלו לתוך הסיפור העתיק. למדנו מפה שלא כל סוס טרויאני הוא בהכרח נזק, לפעמים הוא מאפשר לערער בדלת האחורית על אמתות מקודשות שהתקבעו במחשבה הכללית, ועוזר לרענן אותם. אני מתאר לעצמי, שלוּ טאוסיג ערך את 'העין הרעה' אז ברומא, היה אוסר על וירגיליוס לעשות מעשה כה ברברי.
האמת היא, שעד כה חשבתי שהסכם אוסלו, שטאוסיג וחבריו הביאו עלינו, הוא הסוס הטרויאני, מבוא ופתח ליישום תורת השלבים האש"פית. אבל מי אני מול אושיה כטאוסיג.
אז אם מחשבה עצמאית, שאינה מתיישרת עם שורת המקהלה בעיתונות הישראלית, היא סוס טרויאני, אני מאמץ בחדווה את התואר. במאמריי אני מבקש להאיר את הפינות האפלות של המחשבה שהטאוסיגים ויתר בני החושך הטוטליטריים, מבקשים להסוות. אינני מחפש הסכמה וגם אינני אוחז באמת כולה. בניגוד לטאוסיגים, אני שמח לפולמוס בריא.
ועוד הערה: אינני סבור שטאוסיג יודע שהוא עבד ושמחשבתו כבולה לטוטליטריות רעיונית. יש רבים כמוהו. עבדי הזמן, עבדי עבדים הם.
7
אחר כך שמענו את הטילים של לוחמי החופש נורים אל ערינו, כובשים שכמונו. למשמע האזעקה, התקבצנו בחדר המדרגות. בזמן ששהינו שם נזכרתי, שסיימתי את מאמרי במשפט: "כל טיל הנוחת בנגב – כמוהו כניסיון לרצח. והתגובה בהתאם". הם עברו מזמן את הנגב. אתם חושבים שב'עין השביעית' יגנו את הירי לעברנו?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו