צודק, אבל לא בעיתוי הזה

"חוקה אינה מרשם להתאבדות וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי". מילים אלה אמר השופט ברק וביטא בהן את תפיסת "הדמוקרטיה המתגוננת".

בשונה מהמשפט הבינלאומי, שאוסר שלילת אזרחות מאדם מטעמים פוליטיים, החוק מאפשר לשר הפנים לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל.

המחוקק הישראלי לא אימץ את הקריאה החוזרת ונשנית לביטול סעיף זה, שנסמכת בין השאר על גישת השופט וורן, נשיא ביהמ"ש העליון האמריקני, שכתב כי "אזרחות אינה רישיון אשר פג תוקפו בשל התנהגות לא הולמת", ואסור לשלילת אזרחות להיות "כלי נשק שהממשלה יכולה לעשות בו שימוש כדי לבטא את אי שביעות רצונה ממעשי אזרח, ראויים לגינוי ככל שיהיו".

ככל פעולה מינהלית אחרת, גם שלילת אזרחות כפופה לביקורתו השיפוטית של בג"ץ. במהלך השנים נמנע שר הפנים מלעשות שימוש בסמכות זו, ולא שלל, למשל, את אזרחותו של יגאל עמיר למרות שנתבקש לעשות כן.

למרות פרשנותו המצמצמת של החוק, על פי קנה מידה סביר, הצטרפות ח"כ זועבי למשט השנאה והעידוד שנתנה למבצעי הלינץ' בחיילי השייטת עשויים להיחשב כ"הפרת אמונים" המצדיקה שלילת אזרחותה למרות תוצאתה הקשה מבחינה חוקתית.

היותה של זועבי חברת כנסת יוצרת קושי מיוחד: היא נהנית מחסינות מוחלטת "במילוי תפקידה", ובתי המשפט נטו לפרש מונח זה בצורה מרחיבה ביותר. אך מצד שני, דווקא היותה אשת ציבור מגבירה את עוצמת החומרה שבמעשה ההזדהות שלה עם אויבי ישראל.

אכן, שלילת האזרחות במקרה זה צודקת, אך אינה בהכרח חכמה. בעיתוי הנוכחי, נזקה המדיני וההסברתי עשוי להיות גדול בהרבה מתועלתה.