הדו"ח משקף תופעה אמיתית

חודשים ספורים לפני פטירתו הרצה ראש הממשלה לוי אשכול בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. אחד הסטודנטים פנה אליו בשאלה: "מדוע ישראל לא שוקלת הקמת מדינה פלשתינית ומתרכזת אך ורק באופציה הירדנית-" אשכול לא השיב בפומבי. אך כשהסתיימה האסיפה חלף ליד אותו סטודנט והפטיר ביידיש: "הדבר בלתי אפשרי. הלוואי והיינו יכולים לעשות כרצונך, אדם צעיר". אותו סטודנט הייתי אני. אך כיום, אמירה בנוסח אשכול: "הדבר בלתי אפשרי. הלוואי והיינו יכולים להגיע לשלום בדרך זו", לא היתה מתקבלת בסובלנות על ידי מרבית עמיתי. מניסיוני אני דובר.

אהבתי את ארבעת העשורים שביליתי באוניברסיטה העברית. אך בשבוע שעבר יצאתי לפרישה מוקדמת, לאחר שנים רבות שבהן חשתי שסטייה מהזרם גובה מחיר לא נעים - יהיו הישגיך כחוקר וכמרצה אשר יהיו. רבים מחבריי הטובים מפגינים מדי שבוע בשייח' ג'ראח. וכי אפשר שלא לכאוב את כאבו של מי שהושלך ממקום מגוריו, אף אם שהה בו שלא כחוק? אבל מנגד יש התעלמות מוחלטת מעובדות רלוונטיות. למשל: בירושלים בת 20 אלף התושבים של המאה ה-19 היו היהודים קבוצת האוכלוסין הגדולה ביותר; אוכלוסיית ירושלים הערבית גדלה מאז 1967 ביותר מ-300 אחוזים והיא מתקרבת כיום ל-300 אלף; בתקופת השלטון הירדני ניטרלה ההגירה השלילית של ערבים מירושלים את הגידול הטבעי.

הפרסום ב"ישראל היום" של דו"ח "אם תרצו" גרר תגובות אין קץ ברשת השיח של אנשי מדעי החברה באינטרנט. די להתבונן בתגובות שהתקבלו, כדי לדעת לאן נושבת הרוח. דו"ח "אם תרצו", למרות פגמיו, משקף לצערי תופעה אמיתית.