אפשר להבין את הכעס

אז עכשיו מדברים על איבוד שליטה, הסתה ו"פוגרומים". סוף סוף נמצאה הסימטריה.

אחרי 18 ימים נוראים, אפשר להאשים את היהודים ברצח מוחמד אבו חדיר משועפט. להם פראי אדם, וגם לנו. אשרינו.

זה מהיכן? הרי אין יודעים עדיין מי רצח, מה המניע ומה אירע. אם יתברר חלילה שיהודים רצחו על רקע לאומני - נבוא איתם חשבון. אבל בטרם הוסקה מסקנה, הזדרז השמאל על מאות שופריו להדביק את עלילת הדם לחברה הישראלית ובעיקר ל"ימין". על פי אותו היגיון, אפשר להדביק לשמאל את אשמת מותם של אלפי נרצחי הסכמי אוסלו. ממש לא.

אני מבין שאנשי עיתון "הארץ" התנתקו לא רק מעַמָּם, אלא מכדור הארץ, וחיים בבועה חסרת חמצן ומוסר. אבל מי שמחשבתו לא סורסה בידי התקינות הפוליטית הצבועה ועיניו פקוחות למציאות, יודע את האמת. יש הבדל עמוק בין תרבות שכנינו, המקדשת את המוות ומתאמצת להרוג כמה שיותר יהודים, לבין תרבות המקדשת את החיים ומבקשת להגן עליהם מפני פראי אדם היורים גם בבני עמם לאלפים. אנחנו מתעקשים גם להגן על מיעוטים בתוכנו מפני פגיעה בידי קבוצות או בודדים בשוליים.

אבל ב"הארץ" כתבו: "חטיפה ורצח של ילד ערבי, אם יתברר שבוצעה על ידי יהודים, תרסק את המשוואה הגורפת והשקרית הזאת". האם רק אני קורא פה ייחול לפתרון כ־ז־ה של הרצח?! אפשר להבין את הרצון לנקמה. טבעי לכעוס על רצח הנערים. שמענו אותם נאנחים לאחר היריות ברכב ונאלמים דום, ואז צהלולי השמחה של החלאות ("הבאנו שלושה"!). נקמה היא להשיב לרשע כגמולו. היא אסורה בתכלית האיסור על יחידים, ויחיד שיעשה דין לעצמו צריך להיענש במלוא חומרת הדין. המדינה היא שצריכה לפגוע ברוצחינו ובכל מי שסייע להם.

המערכה נגד הנקמה נועדה לכבול את ידי ההנהגה. לחרפתנו, חזרנו בימים אלה לשיגרת דרום תחת טילים, עוד אחת מתוצאות הפלא של פתרונות הקסם המדיניים של השמאל. אנחנו ממש לא צריכים "לשמור על חמאס" או על חבורת רוצחים אחרת. הפוגע באזרחינו, הגורם לילדינו להסתתר ולערים ישראליות לעצור מהלכן - אחת דינו. נא לא לעוצרם ולא לפרנסם בכלא הישראלי; יש לשלם להם במטבע קטלני.