רק בריאות

לפני שבועות אחדים נפצעתי בעת הדרכת טיול. מעדתי בירידה התלולה מהתבור, ושברתי באופן קשה את הקרסול. הפציעה חייבה ניתוח דחוף והשתלת פלטינות ברגל. לאחר שלושה שבועות שבהם הייתי מרותק למיטה עם רגל מגובסת, השתדרגה איכות חיי ללא היכר כאשר הגבס הוחלף לגבס הליכה. סוף סוף יכולתי ללכת. אמנם הליכה איטית, עם קביים, אך העיקר - אני הולך. סוף סוף אני יכול לנהוג. כיוון שלמזלי פצעתי את רגל שמאל, אני יכול לנהוג ברכב אוטומטי. אני חוזר לעצמאות ומתחיל לעבוד.

* * *

אבל לא על קשיי באתי לספר אלא על הפרספקטיבה שאדם צובר במצב זה - אני נכה זה קרוב לחודש ימים. ולפתע, במצב החדש, התחלתי להבין אחרת את המשמעות של צרכים מיוחדים.

להבין את המשמעות של להיות תלוי באחרים בפעולות פשוטות שבמצב נורמלי הן כה טריוויאליות עד כדי כך שהן נעשות באופן אוטומטי.

הנה, נופל לי פתק על הרצפה ואיני יכול להרים אותו. לא נעים. וזו דוגמה אחת מתוך רבות - יום יום ושעה שעה.

וגם היום, כאשר אני כבר מתנייד וחזרתי כמעט לעצמאות מלאה - אני מוצא את עצמי חושב אחרת לגמרי על הפעולות הפשוטות ביותר.

למשל, אם עלי ללכת לשירותים, אני חושב אילו פעולות נוספות בכוונתי לעשות בשעה הקרובה, כי עדיף לשלב אותן כאשר אני כבר קם והולך.

מבחינה נפשית, כאופטימיסט חשוך מרפא אני רואה בכל משבר אתגר, וכך גם בהתמודדות עם הפציעה המטרידה. בכל רע אני רואה את החיוב - מה אני יכול להפיק ממה שקרה.

כך, למשל, חשבתי על היכולת שצברתי להבין את הנכים ובעלי הצרכים המיוחדים: מה עובר עליהם, מה ההתמודדות הנדרשת מהם, כיצד הם חושבים. בכך אני רואה תפוקה חיובית מהמצב.

אם המסקנה הזאת תאפשר לי לאחר ההחלמה להבין יותר את האדם אחר, נכה או פצוע, ולהבין היכן אפשר לעזור כדי להקל את מצבו ואת סבלו, המחיר האישי ששילמתי היה כדאי.

הרי אין להשוות את מצבי למצבו של נכה - ולו בשל הזמניות שבמצבי.

* * *

מכל מקום, נקודה לכאורה פשוטה שכבר למדתי בימים האחרונים, מאז ששבתי לנהוג, קשורה לעניין החנייה.

בשבועות הקרובים, עד שיורידו את הגבס מרגלי, אני אמנם נכה למעשה - משום שאני מתקשה מאוד בהליכה ונאלץ להיעזר בקביים - אולם מכיוון שאי אפשר להשיג תג של נכה זמני לנוכח מה שקרה לי, איני רשאי לחנות בחניית נכים. וזה לא הכי נעים לצעוד מרחק על קביים. בצחוק חשבתי להשאיר פתק על השמשה בסגנון, "פקח, אני נהג בגבס", אבל זה לא היה עוזר כמובן.

מכיוון שאיני היחיד שלוקה בנכות זמנית היה לי זמן לחשוב על רעיון - אולי מוטב לאפשר למרפאות ולבתי החולים להנפיק תווי חניה זמניים, שתוקפם מוגבל בתאריך המופיע על התו, ובכך להקל את חיי הפצועים.