ב-1986 הייתי בן 12. נורא רציתי להיות במשחק ההוא בבלומפילד, אבל הפתק על לוח המודעות של חדר האוכל, שעליו נרשמו כדי לקבל כרטיסים למשחק, כבר היה מלא כשאבא שלי הגיע לרשום אותנו. הזלתי דמעה. ידעתי שהפועל תנצח את המשחק והתנחמתי בשידור בטלוויזיה. בדקה ה-80, כשסיני, יאני, לנדאו ורמלר לא הצליחו לפרוץ את הבונקר של שלמה שרף, נשברתי. לקחתי את הטרנזיסטור והתחלתי להסתובב ברחבי הקיבוץ. שאגות השמחה שפרצו מהבתים, גרמו לי לצאת בריצה מטורפת לבית הורי. הספקתי לראות את קוקוס מורחק ומתעלף ואת התואר הראשון של הפועל בחיי הבוגרים. גם אתמול תכננתי להיות בטדי. כולם צחקו עלי כשאמרתי שאני נוסע לראות את הפועל עושה מהפך, אבל התעקשתי. ביום שישי אחרי הצהריים, 24 שנים אחרי מפח הנפש ההוא, החליט הילד שלי לשנות את התוכניות. החום שלו עלה לאיזור ה-40 מעלות, והיה לי ברור שגם את האליפות הזו אאלץ לראות בטלוויזיה. כמו ב-86, חיפה הגיעה לקו הסיום עם הלשון בחוץ. ראו את זה בשבוע שעבר, אבל הפועל לעולם לא תעשה לנו חיים קלים. אפילו המתנה של עידן טל, האיש שניצח עבורנו את המשחק הראשון אי פעם בטדי, לא עזרה. קנדה שוב הוכיח שהוא לא מתאים לרמות האלה, אניימה קר הרוח החמיץ פנדל, והדקה ה-80 התקרבה בצעדי ענק. הילד, שנמצא במאניה-דיפרסיה כל סופ"ש, עובר לשלב האופטימי ואני מחליט לא לסמוך יותר על גוטמן והחבר'ה. אם לפני 24 שנים זה עבד - אין שום סיבה שלא יקרה גם הפעם, ואני מעמיס אותו לעגלה ויוצא לטייל ברחובות. כשהאשה, שנשארה מול הטלוויזיה, מתקשרת להגיד שזהבי כבש, העיניים הופכות ללחות. אבל אסור לחגוג מוקדם מדי, הרי גם בשבוע שעבר הירוקים הבקיעו בדקה ה-88. אני עובר ליד איכילוב, מקסימום אתאשפז אם הם ישוו. עשרות אנשים יושבים בסניף ארומה ולא מבינים מה עובר עלי. הטלפון שוב מצלצל. "הם הבקיעו, אה-", אני אומר לה בכל רועד. "יש לכם דאבל", היא עונה והעיניים שלי מוצפות. הקול נחנק. אני מגיע לצומת של ויצמן-ארלוזורוב, והדמעות זולגות מעצמן. "הבאנו דאבל", אני לוחש לזאטוט שלא מבין מילה. הבאנו דאבל.
