לפני שבועות ספורים, בפרץ של נוסטלגיה, חזרתי לבקר בבית שבו נולדתי. הגעתי בשעות בין הערביים לבית ברחוב נחמיה 6 בשכונת כרם אברהם. בדירה בת שלושת החדרים בקומה הראשונה עברו עלי שנות ילדותי. הבית נותר כשהיה, כמעט לא חלו בו שינויים. אותן מרצפות צבעוניות דהויות בחצר, אותו עץ תות המתנשא לגבהים, אותן תיבות דואר עשויות פח בחדר המדרגות, אותם תריסי ברזל כבדים, אבל חוץ מזה - הכל השתנה. זאטוטים חרדים דוברי יידיש מתרוצצים לכל עבר ופאותיהם מתבדרות ברוח, נשים עם שביס לראשן וגרביים שחורים לרגליהן מפטפטות ביניהן. לאורך הרחובות הסמוכים, צפניה, נחמיה, עובדיה, מלאכי, עמוס ויונה, הוקמו תלמודי תורה וישיבות, בתי כנסת ובתי מדרש. השכונה שהיתה באותן שנים רחוקות חילונית והתגוררו בה אנשי המעמד הבינוני, אנשי עמל, ציונים ללא מירכאות, שינתה את פניה לבלי הכר. כל התושבים החילונים נטשו אותה. אחר כך הלכתי ברחובות הצרים, האפורים והצפופים לשכונת גאולה. חשתי כמי שמהלך בעיר זרה, ולא במחוז ילדותי. נזכרתי במחלבה של תנובה ובחנות הגלידה "וולגה" ובחנות של את"א שמכרה בגדי חאקי. כשהגעתי לכיכר השבת נזכרתי בשנות ה-50 הרחוקות, כשבמקום התנהלו בשבתות הקרבות הראשונים בין דתיים לחילונים על תנועת כלי רכב. נזכרתי במכליות המים הגדולות שהיו מגיעות מקיבוצי הסביבה ומתיזות מים באמצעות זרנוקים גדולים על החרדים, שנסו למאה שערים כשהם משמיעים קריאות קצובות של "שאבעס! שאבעס!". זו היתה אז ההצגה הטובה בעיר. משם טיפסנו במעלה רחוב יחזקאל, שבפסגתו ניצב פעם קולנוע אדיסון, הקולנוע שבו התקיימו גם הצגות התיאטרון של הבימה והקאמרי, ואני הצלחתי פעם אחת להתגנב פנימה כדי לראות את ילד הפלא הספרדי חוזליטו ולשמוע את קולו הענוג. כיום אין כל זכר לבית הקולנוע. הבניין נהרס עד היסוד, ומן הסתם יקימו במקומו עוד ישיבה או תלמוד תורה. גם כל בתי הקולנוע האחרים שהיו במרכז העיר נסגרו בזה אחר זה: אוריון, אורנע, אורגיל, עדן וציון. חזרתי לביתי במבשרת ציון, מהלך עשרה ק"מ בלבד מירושלים, עם תחושה של חמיצות בפי. כמה עצוב לחוש זר בעירך.
זר בעירי
גדעון אלון
הכותב שימש כתב פרלמנטרי במשך כ-30 שנה, רבות מהן מטעם "ישראל היום"
