במחצית השנייה של המאה ה-20 עקב העולם בדריכות אחרי המירוץ לחלל של ארצות הברית וברית המועצות. בשיאה של המלחמה הקרה, במקום לזרוק פצצות אטום זו על זו התחרו ביניהן שתי המעצמות על קידמה טכנולוגית ויוקרה בינלאומית. הרוסים הטיסו את הכלבה המסכנה לייקה לסיבוב בחלל? האמריקנים ענו להם עם לוויין תקשורת. הרוסים שלחו את יורי גגארין להסתובב סביב כדור הארץ? האומה האמריקנית התגייסה, הנשיא קנדי הפך את החלל למטרה לאומית וכמה שנים אחר כך ניל ארמסטרונג קיפץ כמו קנגורו על פני הירח.
תחרות בין מדינות מוציאה מהן את המיטב. חצי מאה עברה, החלל כבר נכבש, אבל יצר התחרות בין מעצמות יריבות ממשיך לדחוף אותן להישגים שנראים בלתי אפשריים: רק השבוע התבשרנו ששיא העולם לצלחת החומוס הגדולה בהיסטוריה, שיא שנקבע אך לפני ארבעה חודשים כאן אצלנו באבו גוש, נשבר שוב על ידי שכנינו מלבנון. זו הפעם הרביעית שבה מדלג השיא בין שני צידי הגבול במה שכבר זכה לכינוי מלחמת החומוס, ובישראל כבר נשבעו להחזיר את השיא הביתה. במקום לייקה וגגארין יש לנו את ג'וודאת אברהים מאבו גוש והשף רמזי מביירות. במקום לוויינים וחלליות אנחנו מסתפקים בצלחת לוויין שבה הוגשה המנה הזוכה.
הלב יוצא אל הנציגים הרשמיים של ספר השיאים של גינס (תמיד מצוין משום מה שהם נציגים רשמיים. האם מסתובבים בעולם נציגים לא רשמיים של גינס, כמו חולצות מזויפות של פולו-). בקבלם את העבודה בוודאי דימיינו פגישות עם אנשים בגובה שלושה מטרים, נסיעות מבחן במכוניות שמגיעות ל-2,000 קמ"ש וסיורים בתוככי ג'ונגלים אקזוטיים כדי לצפות בציפור שהיא גם נחש, גם יונק וגם יכולה לאזן 60 כדורי גולף על מקורה. במקום זאת הם מוצאים את עצמם נקראים שוב ושוב למזרח התיכון המיוזע, וכאן דוחפים המקומיים לתוך פניהם רביכה אפרפרה בכלי קיבול לא הגיוני ומחכים שיגידו להם: "כן, אני חייב לאשר - צלחת חומוס גדולה כזאת לא ראה העולם מימיו. השיא שלכם. תיהנו ממנו כל עוד הוא שלכם כי מעבר לגבול כבר משרים גרגירי חומוס במים כל הלילה בבריכות ניקוז".
יש כמה סיבות אפשריות לאובססיה האזורית הזאת. אולי מדובר ברצון של שני העמים משני צידי הגבול לנכס לעצמם את זכותם על המאכל, ומכאן את זכותם על הקרקע. יכול להיות שיש כאן ביטוי לתסביך המשותף של שתי המדינות הזעירות עם דברים גדולים. אבל יותר מכל, העיסוק בצלחות החומוס המפלצתיות מבטא שעמום עמוק. אזור שהתרגל למלחמה אמיתית, מרובת משתתפים, פעם בשנתיים, לא יכול לשאת את השקט היחסי שנפל עליו פתאום. עד שנחזור להפציץ זה את זה, נערבב כמה טונות של טחינה ולימון. עד שיגיעו מהאו"ם, נסתפק במשקיפי גינס.
בניגוד למירוץ לירח שבו יש קו סיום ומנצח מוגדרים, מלחמת החומוס, בדומה לרוב הסכסוכים המקומיים האחרים, יכולה להימשך לנצח. זו מלחמה עד הגרגיר האחרון. הרי לא ניתן לייצר צלחת חומוס שלא ניתן לייצר צלחת גדולה ממנה.
עד כה, קצב ההתקדמות של שבירת שיא העולם בחומוס עולה בקצב של סדרה הנדסית - בשנה אחת צמח השיא משתי טונות (לבנון) לארבע טונות (ישראל), וכעת לעשר (הלבנונים החצופים). עד לאן יכול להגיע מירוץ החומוס הזה? חישוב מהיר מצביע על כך שאם הדברים ימשיכו להתנהל בקצב הנוכחי, בתוך פחות מעשור נגיע לצלחות חומוס במשקל של מיליון טונות ויותר. אם המאבק יסלים, לא ירחק היום שצלחות החומוס יגדלו מעבר ליכולת הקיבול של המדינות - במצב כזה שתי צלחות החומוס, הלבנונית והישראלית, יגלשו זו אל זו כשהמשמעות ברורה - כיסוי כל המרחב האזורי, מן הירדן לים, מטריפולי ועד אילת, בצלחת חומוס אחת גדולה ומהבילה.
המנה הזו תפתור אחת ולתמיד הן את מלחמת החומוס שלנו והן את בעיית הרעב בעולם. או שפשוט נחזור להפציץ זה את זה קודם לכן. איכשהו, מהיכרותי את המנהיגים באזור, הייתי מהמר על האפשרות השנייה.
הכותב הוא תסריטאי ("ארץ נהדרת", "מסודרים" ועוד)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו