משהו במשפחה השתבש נורא

בהביאנו ילד לעולם אנחנו לוקחים התחייבות ענקית. אנחנו מתחייבים לדאוג לצורכי הילד, להתפתחותו, לחינוכו ולאושרו. יחד עם האחריות ניתנה לנו גם הסמכות. אנחנו, ההורים, יודעים טוב יותר מהילד. יש לנו ניסיון, אמצעים ויכולת להדריך, ללמד, לכוון ולהקנות ערכים. הילד ניתן לנו כפיקדון, ואנחנו צריכים לנצל את הכוח שניתן לנו כדי לגדלו כאדם ראוי.

מבט אל המתרחש במשפחה של ימינו מראה שמשהו השתבש. הכוח ניתן לצעירים. הילדים והנוער לקחו את ההובלה - ההורים התפרקו מתפקידיהם. הילד מכתיב את סדר היום: לאן ייצא, כיצד יבלה, מתי יחזור ועם מי יתרועע. ההורים עומדים פעמים רבות חסרי אונים. הם רוצים להיות חברים, שותפים, סחבקים. הם מרגישים מפגרים אחרי שליטת הילד בטכנולוגיות, הם משותקים מול זכות הילד לפרטיות. מה לגבי זכות הילד להגנה? מה לגבי זכותו להורה שניתן להישען עליו? זכותו לביטחון שנותן הורה חזק-

הסתכלות על מקרי ההתעללות המזוויעים האחרונים רק מדגימה את הכישלון ואת השימוש בכוח בצורה הרסנית ולא בונה. כמה אדיש צריך הורה להיות כדי לא להבחין בסימן, כדי לא לברר, לשאול ולהתעניין. כוח של הורה לא ניתן כדי להעניש - הוא ניתן כדי לתמוך. שימוש לרעה בכוח זה הוא פשע כלפי הילד, אך ויתור על הכוח והפקרת הילד לגורלו גם הוא מעשה שלא ייעשה.

הילד מופקד בידי ההורה כפיקדון. כאשר אין הוא יכול או אינו רוצה למלא תפקידו כדואג לצורכי הילד ומגן עליו, חובה על המדינה לקחת תפקיד זה. זוהי אמירה מוסרית, וכך אף קובע החוק הישראלי. במקרה זה הזכות (או שמא החובה) לדאוג לילדיהם מופקעת מידי ההורים וניתנת לרשויות הרווחה. כאשר אלה נכשלים, צריכה זעקתו של הילד ועימה זעקתנו שלנו להישמע בבירור. החברה, שזיהתה את אוזלת ידו של ההורה, עשתה מעשה ולקחה אחריות, כאילו הבטיחה לילד "עכשיו יהיה בסדר"; "אנחנו נשמור עליך, ניתן לך הזדמנות חדשה, אנחנו נצליח במקום שההורה נכשל".

אבל כשההורה והמדינה מפנים את גבם, למי יפנה הילד כאשר הבטחות אלה מילים בעלמא הן.

הכותבת היא נשיאת אל"י, האגודה להגנת הילד