רק כי רוצים לחיות כאן
,עודכן
מאז אותו יום ארור שבו נחטפו גיל־עד, אייל ונפתלי היו יותר מדי סימנים שלא בישרו טובות. הדברים שנשמעו בקלטת, העובדה ששום ארגון רציני לא נטל אחריות לחטיפה. וגם העובדה שהימים עברו וסימן חיים מהילדים לא הגיע.
אלא שעם שלם, עם המשפחות הקסומות, לא רצה להאמין ששלושת הנערים לא ישובו הביתה. כי זה לא הוגן, כי הם כל כך צעירים, כי כל פשעם היה לחיות בארץ הזאת, שאין יפה ממנה אך גובה מעמנו מחיר גבוה - לבטח המחיר הגבוה ביותר שהורים יכולים לשלם.
לא רצינו להאמין שהילדים כבר לא איתנו, כי כל כך רצינו לבכות עם המשפחות בכי של אושר. כמה העדפנו להתעלם מהאזור שבו אנחנו חיים, המזרח התיכון, המכתיב לנו שוב ושוב תסריטים עם סיום טרגי, שבו כמעט תמיד יש הלוויות ואימהות בוכות. וגם אבות, בשקט.
והיו גם התפילות. תפילות של עם שלם למען הילדים. אנחנו התפללנו כי זה מה שבחרנו לעשות. כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות במקרים שכאלה. העם הנבחר הוא גם העם הבוחר: בוחר לקוות, בוחר להתפלל, בוחר להילחם, בוחר להאמין, בוחר שלא להישבר - וגם מתאבל.
הייתי לפני פחות משבוע עם שלוש האימהות המדהימות הללו בז'נבה. בת־גלים, איריס ורחל באו לבקש מהעולם לסייע. כמה תמים היה לחשוב שהמועצה לזכויות אדם תתרגש, כמה תמים היה לחשוב שתשומת לב העולם תוסט לרגע מהמונדיאל. וכי איך אפשר להתחרות בכדור? ובכלל, הגורל שלנו הוא לא כדורגל, אלא כדור של רובה.
התאכזבנו במהלך הימים מורטי העצבים כשלא ראינו גינויים נרחבים בקרב שכנינו. השתגענו לראות כאלה שמחלקים דברי מתיקה לכבוד החטיפה. יכול להיות שהרצח יצליח היכן שהחטיפה נכשלה, ונראה סוף סוף גינויים פלשתיניים. אם כן, יהיה זה הדבר החיובי היחידי בסיפור הזוועה הזה. ואם לא, נבין פעם נוספת איפה אנחנו חיים ולא משנה באיזה צד של הקו הירוק אנחנו שוכנים.
לא יכולתי אתמול שלא להיזכר ברחל פרנקל, האם העוצמתית הזו, שביקשה לא לקשור בין התפילות לבין גורל בנה. לאמונה כוחות שרק המאמינים מסוגלים להבין. גם היא קלטה את הסימנים הרעים. גם היא בחרה לא להאמין.
גופות ילדינו התגלו ביום ה־18 של החטיפה. אולי מישהו שם למעלה ביקש לספר לנו שהילדים אמנם לא איתנו אבל כל מה שהם חיו, האמינו, דגלו בו בשנותיהם הקצרות ח"י עם משפחתם ואיתנו לשנים הבאות. היינו מעדיפים, למען שלוש האימהות וגם למעננו, שלא להוסיף למורשת שלנו עוד שלושה גיבורים קטנים־גדולים. אלא שהמציאות בחרה אחרת. ובינתיים בעולם חוגגים מונדיאל. נראה שלמי שחי במזרח התיכון לא מגיע "לוקסוס" שכזה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.
