הגיע הזמן שאובאמה יתפכח

הניסיון הכושל לפוצץ מכונית תופת במרכז כיכר הטיימס בניו יורק מוכיח פעם נוספת עד כמה מנותקת היתה תפיסת עולמו הראשונית של ברק אובאמה מקרקע המציאות הממשית והאלימה.

כזכור, החלטתו הנשיאותית הראשונה היתה לסגור את מחנה המעצר בגואנטנמו. לאחר מכן, במהלך שנתו הראשונה בבית הלבן, מתח לא פעם ביקורת נוקבת על שיטות החקירה הקשוחות שבהן השתמשה סוכנות הביון המרכזית במאמציה לשאוב מידע מחשודים בפעולות טרור. למרות שאיפתו לגמד את אתגר המאבק בטרור - שבה המציאות וטפחה על פניו.

הנשיא ה-44 נאלץ להגדיל כבר פעמיים את מצבת הכוחות האמריקניים הלוחמים באפגניסטן נגד כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ולא זו בלבד אלא שהגביר זה לא מכבר את פעילותם של הכוחות המיוחדים בתימן ובפקיסטן. הבית הלבן מצא עצמו, אפוא, נשאב - בניגוד לרצונו ולכוונותיו המוקדמות - אל תוככי זירת המאבק בטרור, כשברקע ניצב כמובן גם איום הטרור המדינתי בדמותה של איראן המתגרענת והמתריסה.

על רקע זה מהווה ניסיון הפיגוע האחרון בלב ניו יורק נדבך נוסף במסכת של התרחשויות, שעד כה טרם הביאו את הממשל להתפכחות. עד היום התמידה וושינגטון במדיניות ההידברות ללא תנאים מוקדמים כלפי כל ישות מדינתית, גם אם זו מעניקה את חסותה ותמיכתה לגורמי טרור. השאלה היא האם כשישקע האבק, יתברר לממשל שאין מנוס משינוי סדרי העדיפויות ומחזרה במנהרת הזמן - ולו רק באופן חלקי - לעידן בוש השנוא.

מאחר שארה"ב כבר ממילא פועלת באפגניסטן ובפקיסטן, כל שנותר הוא להפנים את האפשרות שהמאבק יגלוש בפרץ אלימות מהחזית האסיאתית הרחוקה אל תוככי המטרופולין האמריקני. לכן, השאלה הנשאלת היא האם יש "לכל אנשי אובאמה" הפתיחות המחשבתית ההכרחית כדי להכיר בסכנה המוחשית והמיידית ולהסיק ממנה מסקנות רחבות, שאינן מוגבלות להקשר מקומי או זירתי מוגבל. נראה שאתגר זה יהיה קשה במיוחד עבור הנשיא, משום שהוא יצריך התמודדות נוקבת וללא הכחשות והדחקות גם מול מקורותיו האיראניים של איום גלובלי זה.