אובאמה מול המציאות במזה"ת

את השבוע שחלף היה ברק אובאמה מעדיף למחוק מדברי ימי נשיאותו. שכן במהלך השבוע הגיעה רמת התמיכה הציבורית בו לשפל של כ־40 אחוזי תמיכה בלבד, וזאת בעיקר על רקע התפוררותו המהירה של משטר אל־מאליכי בעיראק. 

האירוניה מעוגנת בעובדה שגם קודמו בחדר הסגלגל, ג'ורג' בוש הבן, סבל משיעור תמיכה דומה בשלהי תקופת נשיאותו השנייה. ואולם בה בשעה שבוש היה אדריכל ההתערבות בעיראק, ומי שהאמין בכל ליבו שמיגורו של משטר הדיכוי של סדאם 

חוסיין עתיד לסלול את הדרך לכינונה של דמוקרטיה פלורליסטית במרחב שבין הפרת לחידקל, אובאמה חרת על דגלו את בשורת ההתנתקות מעמק הבכא העיראקי. ולמרות זאת, עדים אנו לכך שגם הנשיא הנוכחי חשוף לביקורת נוקבת - החוצה קווים מפלגתיים - במרחב העיראקי, וזאת אף על פי שעמד לכאורה בתאריך היעד המובטח להשלמת הנסיגה. 

מקורו של פרדוקס זה נעוץ בדאגה הציבורית הרווחת לנוכח האתגר שהציב ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) למשטרו של אל־מאליכי. דאגה זו מלווה בתחושה שהנשיא ה־44 הפר בכל זאת את התחייבותו המפורשת לאומה האמריקנית להסיר מסדר יומה את הסאגה העיראקית עד סוף שנת 2011, שכן שנתיים וחצי לאחר שאחרון הלוחמים האמריקנים התפנה מבגדד, הולך ומתמוטט במהירות הסדר הפוליטי החדש שגובש בבירה העיראקית בהשראתה של וושינגטון. ולא זו בלבד, אלא שהחלטתו של הנשיא לשגר לעיראק 300 "יועצים" ואנשי מודיעין ואבטחה (בחיפוי אווירי, שאף הוא טומן בחובו סכנת הסלמה), העלתה מתהום הנשייה טרגדיה אמריקנית אחרת, הלוא היא מלחמת וייטנאם. 

רבים עדיין זוכרים היטב את המחדלים ואת כשלי העבר, שדירדרו את ממשלי קנדי וג'ונסון במדרון החלקלק אל ליבה של המאפליה הווייטנאמית חסרת המוצא. זאת לאחר שראשיתה של אותה טראומה לאומית היתה בהצבתם של מאות בודדות של יועצים אמריקנים על אדמתה של דרום וייטנאם ב־1960. 

חרף רתיעתו העמוקה של אובאמה משימוש בכוח, הוא חשוף לביקורת חריפה על מה שמתפרש בציבור כחזרה אפשרית במנהרת הזמן לתסריט הווייטנאמי הרה האסון של שקיעה הדרגתית בביצה טובענית, העלולה לגבות מחיר אנושי וכלכלי גבוה. 

נוסף על המשקעים מימי וייטנאם, משקפים סקרי דעת הקהל האחרונים את האמונה שממשל אובאמה המשיך במצעד האיוולת של קודמו בוש, בעוד הוא האמין שתוכנית ה"עיראקיזציה" שגיבש תאפשר לכוחות האמריקניים לנטוש את הזירה ללא חשש מתוהו ובוהו, מאנרכיה ומשפיכות דמים. ואולם דא עקא שגורלה של קונספציה זו מצטייר היום כגורלה של תוכנית ה"וייטנאמיזציה" הזכורה לרע. 

במילים אחרות, בחברות עמוסות שסע אתני, דתי ואידיאולוגי, גם הזרמה מאסיבית של סיוע צבאי וכלכלי והשקעה רבתי בהדרכה ובאימון הכוחות הנאמנים למשטר אינן ערובה ליציבות פוליטית מינימלית, והדברים באים לכלל ביטוי כעת הן בחזית עיראק והן בחזית אפגניסטן. 

בהיעדר לגיטימציה רחבה ותמיכה חברתית בסדר הפוליטי, שמבוסס על הכידונים האמריקניים בהנהגתו הלא אמינה בעליל של אל־מאליכי, אין תוחלת בסיוע, בגיבוי ובתמיכה בשלט רחוק כדי להבטיח את שרידותו של המשטר.

הימים והשבועות הקרובים עתידים להבהיר אם עתיד הדוד סם להתפכח לפחות ממקצת מאשליותיו, או שמא ימשיך לצעוד אל עבר סופו הבלתי נמנע של העידן האמריקני. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו