הבעיות הנוכחיות של השכר המנופח בחברות הציבוריות במשק הישראלי נובעות מהתהליך שעבר עליו בשנות ה-80. היה זה כאשר חלק מהתאגידים הגדולים פשטו את הרגל, ולאחר מכן "נמכרו" בתהליך מדומה של הפרטה. למעשה לא היתה כאן הפרטה - אלא תהליך של מכירת נכסים לחבר'ה. הנכסים נמכרו באשראי שקיבלה קבוצה מצומצמת של הבנקים המולאמים. אם אני הייתי פושט רגל לא היו נדיבים כלפי כפי שהיו נדיבים כלפיהם. זה הבסיס לכל מה שמתרחש בארץ ולריכוזיות העצומה במשק הישראלי. אי אפשר לקרוא לחברות האלה חברות פרטיות ולנהוג בהן מנהג של שוק פרטי. בשוק כזה, אם בעל הנכסים רוצה לשלם למישהו מיליון דולר לחודש - זה עניינו שלו, והוא לא צריך לתת על זה דין וחשבון. החברות האלה הן חצי ציבוריות, אבל הן גם מונופולים. כך שמי שמשלם את המחיר הוא הצרכן ומשלם המסים הישראלי. לדבר על ישראל במשטר של שוק חופשי, כשכל הנכסים בה מרוכזים אצל 16 משפחות, זו בדיחה גרועה - שהיא בעצם בדיחה עלינו. לא רק שלא נעשה כאן פיזור של בעלות על החברות על ידי הציבור, אלא שגם התחרותיות הצטמצמה ולא גדלה. אלה הם היסודות לשוק חופשי. הם מראים שכן צריך לטפל בבעיה הזו, אבל צריך לטפל בה מן השורש. אם יורידו את שכר הבכירים בלבד וישאירו את כל מבנה הבעלות במצבו הנוכחי, זה ירצה אולי את הפוליטיקה של שלי יחימוביץ' שאני מכנה אותה "הפוליטיקה של הקנאה", אבל זה לא יפתור את הבעיה. הכותב הוא מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי
