לפי הקונספציה החדשה שהממשל האמריקני גיבש לאחרונה לגבי האיומים הגרעיניים הקונקרטיים שהעולם ניצב בפניהם, האיום הגדול ביותר הוא טרור גרעיני מצד ארגוני טרור כמו אל-קאעידה, המנסים לשים יד על חומר בקיע לייצור פצצות. אין לזלזל, כמובן, בסכנה הזאת, אולם גישה זו מעמידה במקום גבוה פחות את מדינת הטרור האיראנית, שלפי עדותו של ראש המודיעין בפנטגון, תגיע בעוד שנה לייצור אורניום מועשר בכמות מספקת כדי ליצור "לפחות פצצה גרעינית אחת" בתוך זמן לא רב. האם משמעות הקונספציה של וושינגטון היא שהאיום הספק מיידי של אל-קאעידה מקדים את האיום הברור והמיידי של איראן? לשאלה הזאת ניתנה לאחרונה תשובה מדאיגה וברורה למדי במאמרו ב"וושינגטון פוסט" של דיוויד איגנשיוס, פרשן מדיני המרושת היטב בבית הלבן. לפי מאמרו, למרות הסכנות ממדינות "פראיות" כמו איראן וצפון קוריאה, "רוב המומחים לאסטרטגיה מזהים את הסכנה הגדולה יותר באפשרות שחומר בקיע ייפול לידיים טרוריסטיות, ולא בחיזיון המיושן של שואה גרעינית". ובמילים אחרות: לדעתם, איראן היא בכל זאת מדינה פחות או יותר ממוסדת ולא ארגון טרור מטורף, ולכן אפשר לדון איתה, או ללחוץ עליה, ולנסות להביא לשינוי מדיניותה בדרכים אלה או אחרות, וזאת בניגוד לאוסאמה בן לאדן ושכמותו. הגישה הזאת מתעלמת מכך שאיראן, יותר מכל גורם אחר, היא התגלמות הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי הקיצוני (מחלקת המדינה האמריקנית הגדירה אותה כ"יצואנית הטרור הגדולה בעולם"). הגישה החדשה של הבית הלבן מתעלמת מכך שדווקא היותה של איראן מדינה בעלת כל הכלים והאמצעים שברשותה מגבירה את ממדי האיום. גם אם לא נחשוד בכשרים, קשה להימנע מההרגשה כי וושינגטון אולי סבורה שהעברת הדגש מהאיום האיראני לעבר ארגוני הטרור עשויה להיות נוחה יותר לרוסיה ולסין, שעדיין מהססות לסכן את יחסיהן עם טהרן. העברת הדגש מאיראן לבן לאדן נוחה גם לארה"ב עצמה, אם תיאלץ להסכים לסנקציות מרוככות בלבד, כפי שרוסיה וסין דורשות. מה שמדאיג עוד יותר טמון בידיעה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" כי מזכיר ההגנה האמריקני, רוברט גייטס, התבטא כי בשלב זה אין לאמריקה דרכים בטוחות לטפל בגרעין האיראני. לעומת זאת, כפי שניתן היה לצפות באווירה הנוכחית, גם הסכסוך הישראלי-פלשתיני השתרבב לנושא הגרעיני - אם לא לדברי הסיכום של ועידת הגרעין שנערכה לאחרונה בוושינגטון, לפחות להתבטאויות שונות לפניה ואחריה. הנשיא אובאמה ואנשי ממשלו אינם נלאים מלהדגיש, ואף ביתר שאת, את ה"זיקה" הקיימת כביכול בין אי ההתקדמות בתהליך השלום לבין מכלול בעיותיה של ארה"ב באזור. הם מרבים לומר כי הקשיים שארה"ב נתקלת בהם במאמציה לגבש חזית ערבית מאוחדת נגד האיום הגרעיני האיראני קשורים לאי פתרון הסכסוך שלנו. האמת שונה. "זיקה" אמנם יש, אך בהפוך מזו שמנסים להציג. לא הסכסוך הישראלי-פלשתיני או "מעשיה של ישראל" מונעים מאמריקה לגייס את העולם הערבי ה"מתון" להקמת ברית נגד איראן - אלא המירוץ של טהרן לפצצה והצטיירותה כמי ש"מצפצפת" על האזהרות של אמריקה. כשהמדינות הערביות המתונות רואות כיצד איש לא מעז להפריע למירוץ האיראני לפצצה, הן נרתעות מלהיקשר בעבותות חזקים מדי לעגלה האמריקנית המקרטעת. עד ששליטי מדינות אלה לא יהיו משוכנעים שאם וכאשר יתברר שכלו כל הקיצים על הניסיונות לעצור את ההתגרענות האיראנית באמצעים דיפלומטיים או כלכליים, לא יירתעו וושינגטון ובעלות בריתה גם מפעולה צבאית - הן ימשיכו להסס. כפי שריי טקייה, מומחה בעל מוניטין לאיראן ועמית בכיר ב"מועצה ליחסים בינלאומיים" האמריקנית, העיר בשבוע שעבר: "לחץ על ישראל בעניין הבנייה בשטחים לא ישנה את יחסן הפסיבי של מדינות האזור בסוגיה האיראנית. אדרבה, אם איראן תראה שיש משבר בברית בין ארה"ב לישראל - היא תקצין את עמדותיה עוד יותר". והוא ממשיך ומזהיר: "אסור לדינמיקה של הדיונים בעניין הישראלי-פלשתיני להשפיע על שיתוף הפעולה בין וושינגטון לישראל לגבי איראן. מאמץ משותף לנתק את תהליך השלום מהתסבוכת הגרעינית של איראן הוא האמצעי הטוב ביותר לקצץ את ציפורניה של הרפובליקה האיסלאמית".
