אחרי החג

יום העצמאות כבר מאחורינו, אבל דגלי הלאום שלנו עדיין מתנופפים. ברחובות, בבסיסי צה"ל, על חלונות המכוניות ובידי הילדים לובשי החולצות הלבנות. מוטב שתדעו שכמעט כל הכחול-לבן הזה יוצר בסין.

2 מיליון שרשראות של דגלי הלאום חילק בנק הפועלים, תוך מסע יחסי ציבור נרחב לעצמו ולמנהליו, לפני החג. "דגל בצבעי הלאום כחול-לבן הוא הביטוי המרגש ביותר לעצמאותו של העם היהודי במולדתו..." הם כותבים. "בנק הפועלים ממשיך בחלוקת הדגלים לכל בית בישראל כדי להביע את האהבה והגאווה שכולנו חשים כלפי מולדתנו... וכן להבעת תקווה ואופטימיות...".

אבל איזו תקווה ואיזו אופטימיות יכול בנק הפועלים להעניק לפועלי הטקסטיל הישראלים אשר יכלו לא לאבד את מקום עבודתם השנה לו הבנק היה מזמין את הדגלים ממפעלים ישראליים? למה שנאמין להם שהם אוהבים את המדינה אם הם בוחרים לספק עבודה לתעשייה הסינית ולפועלים הסינים? לו היו רוכשים את הדגלים בישראל, הם היו מספקים חמצן וסיוע של ממש לישראל, לתעשייתה ולעובדיה. אז גם הייתי מאמינה להם שהם אוהבים את המדינה, ולא שהם מעדיפים על פניה רווח כספי ויחסי ציבור ריקים מתוכן.

אבל לבנק הפועלים יש מתחרה בהנפת דגל הצביעות - חברת אלדן, שיצאה בקמפיין פרסומי "ביום העצמאות כולנו ישראלים כחול-לבן" ואף צירפה לקמפיין חולצות.

מהיכן? הן יובאו מטורקיה. מה כחול-לבן בחולצות שיוצרו בידי פועלים טורקים בשעה שהמפעלים בארץ משוועים לעבודה-

לגורמים המסחריים האלה הצטרפה, ולא בגאון, תנועת שלום עכשיו, שהנפיקה דגלים משל עצמה. "השנה כולם תולים על המרפסת גם את דגל השלום וקוראים לנתניהו לשנות כיוון ולהגיד כן לתהליך המדיני..." הם קוראים. "הגיע הזמן להניף שוב, ובגדול, את דגל השלום...". נחשו מאין הוזמנו הדגלים של שלום עכשיו? יפה. בסין. ככה, מבלי משים. כל כך היו עסוקים בשלום, עד שהם שכחו ממחויבות בסיסית לצדק.

הסתירה העמוקה בין הפטריוטיזם, הלאומיות והטיעונים המוסריים של הקמפיינים האלה לבין המציאות, צורמת באופן בלתי נסבל. אם מישהו רוצה לנכס לעצמו את סמלי המדינה, מוטב שיתרום באמת לאיתנות התעשייה בישראל ולתעסוקת אזרחיה. ומוטב שבהזדמנות זו לא יהיה שותף להעסקת פועלת סינית בשכר של דולר ביום בתנאי עבדות.

מדינת ישראל היא לא חנות מכולת, והמפעל הציוני לא הוקם כדי למקסם רווחים. דגל הלאום הוא סמל לאומי, שמייצג, מלכד ומרגש אותנו. אבל עם תום חגיגות יום העצמאות צריך לזכור שלפיסת הבד הזאת אין כוח משל עצמה.

אם נהיה אטומים, ציניים ותאבי רווחים, על חשבון החברה הישראלית, יישאב התוכן הציוני מהדגל ואנחנו נישאר עם חתיכת בד ניילון גרוע, תפור בתפירה חפוזה בידי שפחה סינית, על חשבון מקום עבודה של עובד ישראלי.