"זה דבר וזה כולרה" הוא כנראה הביטוי ההולם ביותר למאבק הדמים בעיראק בין המחנה השיעי של ראש הממשלה אל־מאליכי בגיבוי איראן לבין פלג אל־קאעידה הג'יהאדיסטי הסוני, המכונה "המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה". אין מדובר בעוד מלחמת אזרחים טיפוסית, ואפילו לא רק במלחמת דת בין שיעים לסונים, אלא במלחמת חורמה בין שני גושים איסלאמיים שמתחרים על ההגמוניה במזרח התיכון כולו. הצלחותיהם המהירות בשטח של הג'יהאדיסטים הסונים מול כוחותיה המתפוררים של ממשלת אל־מאליכי הן עדות גם לטעויותיה של המדיניות האמריקנית מאז מלחמת המפרץ הראשונה של בוש האב, דרך מלחמת המפרץ השנייה של בוש הבן וכלה בעידן אובאמה ובפינוי חייליו מעיראק, בתגובותיו השגויות ל"אביב הערבי" ובהחלטתו לשים קץ למלחמה בטרור. כל אלו תרמו לפריחתם ולהתפרסותם של גורמים טרוריסטיים איסלאמיים בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה - כולל עיראק וסוריה.
ואולם כעת עלולה ארה"ב למעוד פעם נוספת, ולמעידה זו תהיינה השלכות מסוכנות מרחיקות לכת החורגות מהנושא העיראקי. עד כמה שהתסריט הזה נשמע אבסורדי, יש בוושינגטון קולות, משני צידי המתרס הפוליטי, הקוראים לחבור אל לא אחרת מאשר איראן כדי להילחם במשותף נגד האיסלאמיסטים הסונים המאיימים לעלות על בגדד, וכל זאת בנימוק השחוק ש"אויבי אויביך הם ידידיך". "וושינגטון פתוחה לשיחות עם טהרן אם זו תוכל לסייע להפסקת האלימות ולשיקום אמינותה של ממשלת עיראק", אמר מזכיר המדינה ג'ון קרי.
מי שכצפוי קפץ מייד על העגלה בהתלהבות היה הלובי הפרו־איראני בוושינגטון בראשות הזוג לברט, לשעבר "מומחים" למזרח התיכון ב־CIA ובמועצה לביטחון לאומי, וסייד מוחמד מרנדי, אמריקני ממוצא איראני התומך בגלוי בתוכנית הגרעין האיראנית. מפתיעה יותר היתה התבטאותו של הסנאטור הרפובליקני והניצי (וידיד מובהק של ישראל) לינדזי גרהאם, שלפיה על ארה"ב לשתף פעולה עם איראן כדי למנוע שזו "תהפוך למנצחת הגדולה בעיראק". מנגד, הסנאטור מקיין, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב־2008 ובדרך כלל שותפו לדעה של גרהאם, השיב ש"האינטרסים והיעדים של ארה"ב ושל איראן בעיראק מנוגדים באופן קוטבי. מטרתה של אמריקה צריכה להיות צמצום המעורבות האיראנית, ולא עידודה".
אמנם אין ספק ש"תנועת המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה", שאגב, נבנתה לא מעט בחסות היעדר סיוע אמריקני מספיק לגורמים החילוניים הנאבקים במשטר הנשיא אסד בסוריה - היא אויבתה המושבעת והפנאטית של אמריקה ושל המערב בכלל. ואולם הטענה שההכרח הזה מצדיק שיתוף פעולה עם איראן היא אווילית ובלתי מוסרית כאחד. אין פה טובים ורעים, אלא שני רעים מובהקים, שאחד מהם, איראן, חותר להשגת נשק גרעיני ומאיים בהשמדת עם; משטר שהוא המבוע העיקרי של הטרור העולמי, ושהאינטרסים והיומרות שלו מנוגדים חזיתית לאינטרסים ולתקוות של העולם החופשי. ונוסף על כל אלה, הרי ברור שגם העולם הסוני המתון, עם כל הסתייגותו מהג'יהאדיזם בעיראק, לא יתלהב במיוחד מהרומן המתרקם בין ארה"ב לאיראן השיעית. נכון, זו בחירה "בין דבר לכולרה", אך יש לצפות ממעצבי המדיניות האמריקנים שיהיו מספיק מרחיקי ראות כדי לאבחן נכון את הדילמה, כביכול, שבפניה הם ניצבים.
האינטרס האמריקני האמיתי הוא כל כך ברור ושקוף, שרק במשקפת שזגוגיותיה חסומות לא יבחינו בו. יתרה מזו: התחממות היחסים עם ארה"ב - וזו תהיה התוצאה המיידית של הסינרגיה האמריקנית־איראנית - תעניק לגיטימציה נוספת למשטר האייתוללות, תחזק את ידו במו"מ על הסכם הגרעין ותביא להצבת כוחות צבאיים איראניים בדרך קבע על אדמת עיראק, וכפועל יוצא מכך לקירוב "החזית המזרחית" לגבולות ישראל וירדן. תוצאה נלווית נוספת: זריקת עידוד לחיזבאללה בסוריה ובלבנון. בדרך כלל אין זה מומלץ שהדיפלומטיה וההסברה של ישראל תתבטאנה בפומבי על מהלכיה המדיניים של ידידתה האמריקנית, אך בכל הנוגע לאיראן הסייג הזה אינו קיים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
