אצילות המשפחות, חוזקה של החברה

אחד עשר יום עברו מאז נחטפו נפתלי, גיל־עד ואייל, ואנו עדיין מקווים ומייחלים מכל הלב לחזרתם הביתה, אל חיק משפחותיהם, בריאים ושלמים. בתקופה הקדומה זה היה הנואם, הפילוסוף והמדינאי הרומי מרקוס יוליוס קיקרו, שהעניק תוכן נוסף למשפט "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". בפרפראזה על המשפט הזה אפשר לומר שכאשר צה"ל מבקש למצוא את הבנים והופך כל אבן כדי לבצע את המשימה, ראוי לתת לו מרחב פעולה. צה"ל אינו מפעיל תותחים, נכון לעכשיו, אלא משתמש בכל דרך אפשרית ומאופקת על מנת להשיג את מטרתו ההומנית. יותר מכך, שאלות רבות עולות בהקשר לחטיפה - ויגיע הזמן גם להשיב עליהן, וראוי שייעשה בירור מקיף.

מכל מקום, כבר ביום הראשון להיעדרותם של הנערים החלו להישלח מסרים מטעים ברשת הווטסאפ. הודעות מופרכות, כאלו ואחרות, הפריעו לכוחות הביטחון לעשות את עבודתם. בזמן שלאחר מכן החל גל נוסף של הודעות שכאלה אך הוא נפסק, ומאז לא חזר באותה צורה. במקביל, התראיינה ח"כ חנין זועבי לתקשורת והצליחה, לא פעם אחת כי אם פעמיים, להכעיס לא רק את מתנגדיה אלא גם את תומכיה.

וכעת אפשר להצביע גם על התופעה הישראלית כל כך, שמראה על חוזק הרוח: החטיפה עדיין מעסיקה את הציבור הרחב במדינה, אבל במקביל כל אחד מאיתנו יודע שחייבים להמשיך בשיגרת חיינו, אחרת נובס. האינטרנט מאפשר לנו לעקוב בפרוטרוט אחרי דפוסי התנהגות של ציבורים שלמים דרך הרשתות החברתיות, וזאת העדות הטובה ביותר לעניין. ללא בהלה - אך עם הרבה ביטחון ותקווה.

זאת ועוד, החברה הישראלית נבחנת לא מעט על שום האתגרים שעימם היא מתמודדת. אירוע החטיפה הוא מבחן מסוג שכזה. דומה כי מה שבולט הפעם הוא העובדה כי חלקים ניכרים בציבור הישראלי מגלים אחריות ולא נותנים את ידם - לא להודעות מוטעות ולא לניסיונות הדמורליזציה הבזויים של ח"כ זועבי. מי שיבקש להכיר את החברה הישראלית מבפנים יוכל להבחין בתוך זמן קצר כי רוב מרכיביה נוקטים סולידריות עם המשפחות, שכן גם רבים בקרב ערביי ישראל הביעו סוג של הזדהות עם החטופים.

ואולם מה שבולט יותר מכל הוא התנהגותן הייחודית של שלוש משפחות הנערים החטופים. בשקט וללא פאניקה, באורך רוח ובתקווה, ובקיצור - באצילות, מחכות שלוש המשפחות שצה"ל יעשה את המוטל עליו, יאתר את הבנים וישיב אותם הביתה. אפשר לומר עליהן שהן בדיוק כמו מרים פרץ ורונה רמון. אלו גם אלו ישראלים מיוחדים, שהשכילו להבין את המציאות המאתגרת בארץ הזאת בדרך ייחודית משלהן. שהרי שעות קשות מסוג אלה הן בדיוק השעות שבהן עלולה להיגמר התקווה, לצד נטייה להאשים את כולם ובעיקר את מי שאמור לקבל החלטות מרחיקות לכת. משפחות יפרח, פרנקל ושער העדיפו לא לאבד את התקווה, להישאר מלוכדות זו לצד זו, ומאז עוררה ח"כ זועבי כל כך הרבה כעס הצליחו המשפחות לעורר כל כך הרבה אמפתיה. המשפחות במקרה הזה הן הניגוד הגמור והשלם של זועבי.

ביום שכל זה ייגמר - ונמשיך להתפלל שייגמר בטוב - תעמוד לנו האפשרות להביט אחורה ולעשות חשבון נפש. נקווה שהכל יהיה לטובה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!