הקיר הכה את אנגליה בראש

הרומן שלי עם נבחרת אנגליה החל בדיוק לפני 20 שנה, במונדיאל 1994 אליו לא העפלנו. ואם זה נשמע לכם מוזר, אתם לגמרי צודקים. כמו במקרה של קבוצתי האהודה בישראל, לא אני החלטתי את מי לאהוד – החליטו בשבילי.

ומאז? 18 שנות אכזבה, בעיקר אחרי פנדלים או טעויות מביכות כאלה ואחרות. טעויות, שלו היו נעשות בנבחרות אחרות היו מסתיימות ברוב המקרים בשלום. אבל במקרה של נתיני המלכה, כל הזדמנות לקבוצה היריבה הופכת לשער בטוח.

אמנם העיתונות הבריטית לא מבתרת את גופת הנבחרת הלאומית כמו בדרך כלל, אך סביר להניח שאחרי ההדחה הסופית במשחקים ביום שלישי הקרוב יימצא האשם. קוראים לו רוי הודג'סון. האיש שכל הקריירה שלו נחשב למאמן בינוני במקרה הטוב, קיבל את הזדמנות חייו. אבל במקום להוציא ממנה את המקסימום, הוא הלך עם הראש בקיר. אתמול, נוכחנו לגלות שהקיר ניצח.

הנבחרת האנגלית שמורכבת כיום מצעירים מוכשרים ומנהיגים ותיקים, הייתה יכולה להיות המרעננת הרשמית של המשחקים – אבל הודג'סון בעצמו מנע זאת ממנה. כל בר-דעת שמבין קצת בכדורגל יודע, שכשההגנה שלך חלשה אתה מחזק אותה דרך הקישור האחורי. ומה עשה הגאון? עלה במערך של 4-2-4. התקפי, לא מאוזן, מופקר.

ובשל כך, שלושה מתוך ארבעת השערים שאנגליה ספגה עד כה בדרך הביתה נגרמו כתוצאה מהפקרות בהגנה. כדי לנצל את החלוצים המוכשרים בדמותם של סטרלינג, סטארידג' ורוני, יש קודם כל לשים דגש על החלק ההגנתי – ועל זה הודג'סון לא חשב.

13 דקות של אושר היו לנו במסגרת משחקי הגביע העולמי, וכנראה שעד סוף הטורניר נחשוב "מה היה יכול להיות אם בארקלי היה משחק במקום וולבק". אבל עזבו שטויות, בטוח נזכה בגביע העולם ב-2018 ברוסיה.