להציב את הגבול בפני זועבי

"איך את מעזה?" הטיחה ח"כ עליזה לביא בח"כ חנין זועבי, שטענה כי חוטפי הנערים אינם טרוריסטים. אלא שהכתובת אינה רק זועבי, ואת אותה שאלה ממש אנו צריכים להפנות לעצמנו: כיצד אומה, שאויביה זוממים להשמידה כבר כמעט 100 שנה, מעזה בשם הדמוקרטיה, ולאחר שייסדה מדינה, לאפשר לגברת זועבי לשבת בבית המחוקקים שלה ולהזדהות עם אויביה? כיצד אומה, שמחשיבה עצמה שפויה, מאפשרת למי שמגדירה את עצמה מעריצתו של הח"כ לשעבר עזמי בשארה - שנחשד בריגול ובסיוע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה וברח מהארץ - לשבת בכנסת ישראל?

זועבי לא הפתיעה איש. היא הבהירה בעבר שהאינתיפאדה הראשונה "היתה טובה" וכי אירועי כיכר תחריר במצרים הם מודל הולם במאבק נגד "הכובש". הגברת כבר הסבירה לציבור הישראלי לפני כשלוש שנים, מייד אחרי ירי טיל הנ"ט על אוטובוס ילדים ישראלי שבו נרצח הנער דניאל וייפליך: "אם אתם רוצים שהם לא יירו עליכם - אז שהציבור הישראלי ייצא לרחובות ויפגין כדי לסיים את המצור על עזה". היא גילתה עקביות, וגם אחרי הפיגוע באוטובוס המטיילים בבורגס בקיץ 2012, שבו נרצחו חמישה ישראלים, הבהירה כי "ישראל אינה קורבן גם כאשר אזרחים נרצחים", וכי "המדיניות הישראלית הכובשת היא שאשמה".

למרבה הצער, גם העובדות הידועות בפרשת נוכחותה של זועבי על ספינת המרמרה, לא הספיקו ליועץ המשפטי לממשלה כדי להעמידה לדין. וינשטיין מצא אז "קשיים ראייתיים ומשפטיים משמעותיים", והחליט לסגור את התיק. ביהמ"ש העליון החליט אף הוא לדחות את פסילתה על ידי ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה־19 ולאפשר לה להתמודד. השופטים ציינו כי בעיניהם, ספק אם פעילותה של זועבי כללה גם תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור. הם כתבו אז ש"פעילותה... ובמיוחד השתתפותה במשט, אכן מתקרבת עד למאוד לתחום האסור שמפניו מתריע ושאותו נועד למנוע סעיף 7א'. היקפן של הראיות בהתייחס לעילת פסילה זו לא היה רב, אך איכותן משמעותית ובהחלט מתקרבת לאותה 'מסה קריטית' של ראיות המצדיקות פסילה".

כעת צירפה אולי זועבי במו ידיה את הראיה שתאפשר לבג"ץ להעריך מחדש את שלל התבטאויותיה כ"מסה קריטית" שתביא לפסילתה. הדמוקרטיה הרי זכאית להתגונן בפני מי שמזדהה עם פעולות טרור של האויב. זה מה שעשתה זועבי באמירתה. לא פחות. בכל דמוקרטיה מערבית מתוקנת אחרת, היא היתה מוצאת מזמן את מקומה הראוי - מחוץ לבית המחוקקים, ואולי אף מועמדת לדין, אבל בישראל המטורללת מרוב דמוקרטיה, סמאו עיני רבים מלהבדיל בין התבטאות מותרת לאסורה, בין חופש הביטוי לחופש השיסוי וההסתה, בין מי שבדבריו מעניק לגיטימציה והבנה לטרור, לבין מי שמסתפק באהדה למטרות לאומיות של האויב.

"למה שאשרת בצה"ל, אם אני לא נאמנה למדינה?" שאלה זועבי בראיון עיתונאי לפני כחמש שנים, "מה פתאם שאהיה נאמנה למדינה... שמגדירה עצמה כמדינה יהודית וכבית לאומי ליהודים?" היא תהתה. ובאמת - מה פתאום? מה פתאום נזכרנו לשאול אותה "איך את מעזה?" למה שלא תעז, כשאנו מאפשרים לה כבר שנים לשבת בכנסת ישראל?

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!