הדרישה הראשונה של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ממנהיג אש"ף יאסר ערפאת, לפני החתימה על הסכמי אוסלו, היתה להפסיק את ההסתה הפלשתינית נגד מדינת ישראל בבתי הספר. לערפאת לא היתה בעיה, גם אז, לשקר ולהבטיח לרבין את שהבטיח.
ההסתה בבתי הספר הפלשתיניים אף פעם לא באמת נפסקה, וגרוע מזה - הלוואי שהיא היתה רק שם ורק נגד מדינת ישראל. במציאות הלוא מדובר בתופעה כללית ורחבה הרבה יותר, החולשת על כלל העולם הערבי, ולא רק נגד ישראל כי אם נגד היהודים בכלל. "הפוליטיקלי קורקט", שהשתלט על המרחב שבו אנחנו חיים, מחייב אותנו שלא לומר זאת בקול רם או אפילו להגיד את ההפך. חס ושלום לא להרגיז אף אחד, כי כולנו אחים, או לפחות בני דודים. ביקרתי ברוב מדינות ערב וכיהנתי כשגריר ארבע שנים באחת מהן כדי לראות מקרוב מה היא שנאה. זה נכון, לא כולם. אבל הרוב.
במציאות שכזו, מה אנחנו מופתעים אם בד בבד עם הקמפיין הישראלי התומך בהשבת שלושת ילדינו - נפתלי, אייל וגיל־עד - הביתה, השיקו הפלשתינים קמפיין שסיסמתו "שלושה שליטים". ילדים פלשתינים רבים צולמו מסמנים שלוש אצבעות כאות ניצחון, שלוש כסימן לשלושת הנערים החטופים. גם בלי החיוך והשמחה של הילדים המצולמים, כבר אפשר להבין עד כמה הוריהם, האחראים לתמונות, תומכים ואף חוגגים את חטיפת ילדינו. גרוע מזה, התמונות בעיקר חושפות לנו כי עוד דור שלם אבוד עבר שטיפת מוח בצד השני. לא ציפינו מהם לסולידריות איתנו, אבל גם לא לסולידריות עם הטרור הפלשתיני.
הקמפיין הפלשתיני החברתי הזה, מעבר לכך שהוא מעורר בחילה, מצביע גם על האקלים הקיים אצל שכנינו. הקמפיין הזה הרבה יותר מצער, מדכא ופסימי, אפילו מממשלת האחדות בין פת"ח לחמאס. הקמפיין הזה גרוע יותר כי הפעם לא מדובר בפוליטיקאים ובאינטרסים, אלא להתרשמותי בלא מעט מהפלשתינים ורחשי ליבם. השנאה אלינו עדיין קיימת והיא גדולה.
אז נכון, יהיו כמובן כאלה שיאשימו, איך לא, את ה"כיבוש" ואחרים את העובדה שהצעירים שלנו נסעו בכלל בלילה בטרמפים, אבל המציאות היא, ולא נעים להגיד, שגם היום, 66 שנה אחרי, עדיין עצם הרעיון שיש לנו מדינה אינו מקובל על רבים משכנינו. מותר לעשות הכל נגדה וטרור נגד אזרחים הוא בכלל לגיטימי. הקונדיטוריות ברשות ובעזה עובדות שעות נוספות כשיש פיגוע.
ואם יהיו כאלה שיגידו לנו: "נו, מה כבר אתם מצפים מעם שמרגיש כי הוא חי בדיכוי וחי לו בסבל", רק אענה בפשטות שכמעט בד בבד עם הימים הקשים שאנחנו חווים בציפייה לבשורות מילדינו, מתחוללת בעיראק טרגדיה. רק השבוע הועלו לרשת צילומים של עשרות מבין 1,700 קצינים וחיילים עיראקים שנטבחו. גם אנחנו הזדעזענו מהצילומים, אף שלפני כשני עשורים אותו צבא ירה עלינו 39 סקאדים. למה? בעברית קוראים לזה חמלה. בעולם היו מגדירים זאת כהומניזם.
כעת רק נותר לקוות כי גם ארגוני זכויות אדם, המגנים בקביעות את ישראל ואת המתיישבים, יגנו את התופעה הפלשתינית החולנית ברשת. אבל משום מה ב־1993 איבדנו באוסלו את התמימות סופית. כל זמן שהחברה הפלשתינית תראה בטרוריסטים גיבורים - אין עם מי לדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו