מאז חיסולו של אל-מבחוח בדובאי, התקשורת העולמית חוגגת במופע כמעט יומי של מפקד משטרת דובאי, הגנרל דאחי ח'לפאן תמים. הוא כבר הצהיר כי קיימים 99 אחוזים, אם לא 100, שהמוסד הישראלי עומד מאחורי החיסול. ההצבעה על ישראל ועל המוסד כגורם העומד מאחורי החיסול נראית כמעט טבעית, אבל, לצורך התרגיל האינטלקטואלי, בואו נבחן אפשרות אחרת. כדי להמחיש עד כמה ניתן לשחק בדעת הקהל, אביא בקצרה סיפור אמיתי מהעבר. במשך רוב מלחמת העולם הראשונה סירבה ארה"ב, בהנהגת הנשיא וודרו ווילסון, להתערב לטובת מעצמות ההסכמה - בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה - אשר לחמו במעצמות המרכז - האימפריה העות'מאנית, גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. ווילסון חשב שהדרך הנכונה לסיום המלחמה תהיה הסכם שיושג במשא ומתן ללא מנצחים, ושבו תפעל ארה"ב כמתווך. שנתיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה החל להסתמן כי אם ארה"ב לא תתערב, גרמניה ובעלות בריתה ינצחו בסופו של דבר. היה ברור כי רק אם יעלה בידן של מעצמות ההסכמה לגרור את ארה"ב להתערב לטובתן, למרות דעתו של הנשיא, הן תנצחנה, שאם לא כן מצבן יהיה רע. מי שעמד בראש המודיעין של הצי האנגלי, אדמירל וויליאם רג'ינלד הול, הביא לשינוי כיוון ההיסטוריה בכך שהשיג את האקדח המעשן שאילץ את ווילסון להתערב במלחמה. פרטי הסיפור המרתק נמצאים בספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן, "מברק צימרמן", שיצא ב-2003 בהוצאת דביר. בשקט, ובלי למשוך תשומת לב, פרש אדמירל הול רשת איסוף מודיעין מתוחכמת וסודית שהצליחה לפענח את כל התעבורה המוצפנת הצבאית והמדינית של גרמניה. מערכת זו נקראה בשם "חדר 40". באמצעות המערכת פוענח מברק מארתור צימרמן, שר החוץ הגרמני, המעודד את ממשלת מקסיקו להתחיל בפעילות צבאית על גבולה עם ארה"ב כדי לרתק כוחות צבא אמריקניים בעת שגרמניה תפתח בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת באוקיינוס האטלנטי כדי להכריע את אויביה. בתמורה הציע צימרמן לנשיא מקסיקו כסף רב והבנה גרמנית לכיבוש מקסיקני של לא פחות מטקסס, ניו מקסיקו ואריזונה. כאן מגיעה הרלוונטיות של הסיפור לענייננו. אדמירל הול היה שרוי בדילמה רצינית. מצד אחד, הוא החזיק בידיו את הקלף המנצח. מצד שני, לא עלה על דעתו לחשוף שהצפנים הגרמניים פוצחו ובכך לשרוף את המכונה המשוכללת לאיסוף מודיעין משובח על האויב בעת המלחמה. לפיכך הוא תיכנן וביצע סדרת פעולות לטשטוש המקור למידע, עוד לפני שהמברק נמסר לווילסון. מהלך זה האריך את המלחמה בשבוע אך שימר את היתרון האסטרטגי. אף שנשיא ארה"ב קיבל את המברק מבריטניה, הרי שפורסם שארה"ב יירטה את המברק בבית הדואר של מקסיקו סיטי, אף על פי שהוא מעולם לא הגיע לשם. לשם כך נשלחו לבית הדואר סוכנים כדי לזייף את המברק עם חותמות אותנטיות. הול הצליח ליצור מסך עשן כזה שהרחיק ממנו כל חשד. הוא אפילו יזם בעיתונות האנגלית ביקורת נוקבת וקטלנית עליו ועל "כישלונו" להשיג את המידע החיוני, אשר דרשה להחליפו. כך פועל עולם המודיעין. המידע על אזרחים ישראלים בעלי אזרחות כפולה נמצא בידי מדינות רבות שבהן הם מתיירים עם הדרכון הזר (כי זה נוח יותר) אבל מציינים כתובת מגורים קבועה בארץ. לכן העובדה שנגנבו זהויות של אנשים כאלה אינה מצביעה בהכרח על המוסד. הטעיה וטשטוש עקבות הם שם המשחק, וכפי שראינו - יש ארגוני ביון שידעו לעשות זאת לא רע כבר מזמן.
