חטיפתם הנפשעת של אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער לא בוצעה, ככל הנראה, על ידי גורם טרור "קיצוני". החלוקה בין פלשתינים קיצוניים לבין פלשתינים בני שיח ושותפים למו"מ לשלום היא המצאה של השמאל הישראלי, שהתעייף בטרם עת מלשאת את משא הקיום היהודי בארץ ישראל. אילו נערך משאל דעת קהל בקרב הפלשתינים, היה מתברר ללא ספק כי החוטפים נתפסים כגיבורים העומדים בחזית הגשמת החלום של סילוק היהודים ממולדתם. ההבדל היחיד בין אבו מאזן לאיסמעיל הנייה הוא שהנייה אומר את מה שהוא באמת חושב, בעוד אבו מאזן מסתיר את כוונותיו במתק שפתיים ובלשון חלקות. חבל מאוד שיש ישראלים שנשבו בקסמי הרטוריקה השקרית של תלמידי יאסר ערפאת ושקידשו את קורבנות תהליך השלום.
צה"ל וכוחות הביטחון פועלים במלוא עוזם על מנת לאתר את החטופים, אזרחי המדינה מתלכדים בתפילה ובדאגה לגורלם, ואילו בכלי תקשורת ישראליים פרשנים מזדרזים ומסבירים כי החטיפה היא תוצאה של היעדר אופק מדיני והעובדה שיהודים חיים בגוש עציון. זו פרשנות שיש בה רוע ועיוות של המציאות. האמת שונה לחלוטין. הנערים נחטפו רק משום שהם יהודים שחיים במולדת ההיסטורית שלהם, בלי קשר למקומות לימודיהם או מגוריהם. יהודים נרצחו ונפגעו בפעולות זדון של מחבלים פלשתינים במועדון הדולפינריום בתל אביב, במלון בנתניה, במסעדה בחיפה וברחובות ירושלים. רק בעלי זיכרון קצר שוכחים את ההיסטוריה של שיבת ציון בימינו, שבה יהודים רבים נקטלו על לא עוול בכפם עוד שנים לפני מלחמת ששת הימים ושחרור המולדת.
איש ציבור פלשתיני עתיר ניסיון, המתגורר בחברון, אמר לי לפני שנים כי מנהיג פלשתיני שיוותר על גרגיר חול בארץ ישראל ימצא את עצמו חיש מהר קבור תחת אותו גרגיר. המציאות מוכיחה עד כמה הוא צדק. תמיד ברגע האמת, כאשר מתקרבים אל נקודת ההכרעה, המנהיגים הפלשתינים נרתעים, נזכרים בסוף הצפוי להם מבני עמם ונסוגים אל תמרונים פוליטיים שקופים וצבועים. רק שרים ישראלים, מעל כל במה, אמיתית או וירטואלית, ממשיכים לנפנף בהצעות הסדר, משחקים שח עם עצמם ואפילו מנצחים את עצמם במט סנדלרים. חבל רק שאותן תוכניות סרק גורמות נזק ממשי למדיניות החוץ של מדינת ישראל ומחלישות את יכולת העמידה של הציבור הישראלי.
חשוב מאוד שאזרחי המדינה יפנימו כי מלחמת העצמאות טרם הסתיימה. שכנינו הקרובים והרחוקים לא מוכנים להשלים עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם ימשיכו לעשות כל מאמץ על מנת להמאיס עלינו את החיים במולדת ולקוות שנעבור לגור בברלין, בבריסל או בטולוז. בנסיבות אלה חשוב שנבהיר לאויבינו הרבים ולידידינו המעטים כי אין לנו שום כוונה להתעייף ולהרים ידיים. אלפיים שנה התפללנו לחזור לירושלים, מעולם לא פסקנו לקוות ושבנו אליה ברגע גדול. יידעו כולם שאנו נחושים להמשיך ולהיאבק בעוז רוח, עוד אלפיים שנה, על זכותנו הבסיסית לחיות במולדת. הדרך היחידה לקצר את ההמתנה לימים של שלום תהיה כאשר הפלשתינים יהיו משוכנעים מעבר לכל ספק סביר כי היהודים מוכנים לחיות על חרבם ולשלוף אותה בעת הצורך.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
