לגיטימציה

לקראת ערב עיון באפרת בנושא "סרבנות - לאן זה מוביל אותנו", התפרסם סקר שקובע שמחצית מהציבור הדתי-לאומי תומכים בסירובם של חיילי שמשון לפנות התנחלויות על ידי חיילים ביום פקודה.

למה זה כל-כך מפתיע את כולם? הרי זהו פרי הבאושים של התעלמות במשך שנים מפעילות מתמשכת של רבנים, שגם קראו לסירוב פקודה וגם נתנו לכך גיבוי הלכתי ואישי. עמדה זו, שהחלה בשוליים של הימין הקיצוני, חילחלה עמוק, שורשיה התפרשו, היא קיבלה לגיטימציה והפכה כמעט לקונצנזוס בקרב הימין הדתי. כל זאת בריש גלי, מבלי שמישהו מרשויות האכיפה ימצה עם הרבנים המסיתים והמדיחים את הדין.

אין לי ציפיות מהרבנים ומצאן מרעיתם, אך היו לי ציפיות מרשויות אכיפת החוק, שיפעלו בתוקף ובתקיפות נגד מי שממריד. בפועל הסתבר שאמנם לרבנים אין חסינות בחוק, אך דה פקטו הם מעליו.

צריך לעשות הבחנה ברורה בין סרבנות, שהיא החלטה מצפונית-ערכית של היחיד, לבין מי שמטעמים מצפוניים ואישיים, מתוך תפיסה אידיאולוגית, מקבל החלטה מאוד משמעותית מבחינתו - לסרב - ומוכן לשלם את המחיר וללכת לכלא. צריך ואפשר לגלות אמפתיה להחלטה אישית שכזו.

מנגד, אין מקום לשום אמפתיה וסובלנות כלפי מי שמסית את זולתו להמריד, והוא עצמו איננו משלם את מחיר ההסתה.

אפילו בתוך הצבא עצמו הרשה לעצמו רב, מהרבנות הצבאית, לפרסם הנחיה שלא לגנות את הסרבנות, ושום צעדים לא ננקטו נגדו. רבנים יודעים שמערכת החוק תמשיך להבליג, ולכן הם מרשים לעצמם לקבוע שחיילים אינם יכולים להיות מעורבים בסוגיות שנתונות במחלוקת פוליטית. נשאלת השאלה מי הריבון שמוסמך לקבוע מהי מחלוקת פוליטית. האם כניסה לעזה במבצע עופרת יצוקה אינה פרי של החלטה פוליטית? האם שמירה על מאחזים בלתי חוקיים אינה החלטה פוליטית? במדינה מתוקנת חיילים נדרשים לנאמנות למדינה וצבא צריך לקבל פקודות מהממשלה ולא מהרבנים.

וכך, ברבות השנים, הרבנים בישיבות ההסדר, שכפופים להלכה, הפכו להיות הסמכות העליונה ולא המפקדים. רק לאחרונה כתבו על "מציאות שבה ישנה סתירה בין מצוות השם לבין צו המפקד", והציעו שהחיילים יצייתו לרבנים לפני המפקדים.

חיילים בחטיבת כפיר הפנימו, הניפו כרזות המתנגדות לפינוי, סירבו לחסום כבישים, הלכו לכלא ושילמו מחיר אישי - ואילו אותם רבנים ממשיכים להלך חופשי. אמנם שר הביטחון עשה לאחרונה שריר כלפי הרב מלמד, שהטיף לחיילים לסרב פקודה אם יידרשו לפנות מתנחלים, בבחינת למען יראו וייראו - אך מסתבר שזה מעט מדי וכבר מאוחר מדי. היום המערכת כולה משלמת מחיר כבד על אוזלת היד של רשויות החוק.

לעמדה הזו, שצבא אינו צריך לעסק בפינוי התנחלויות ביום פקודה, שותפים גם גורמי ימין במערכת הפוליטית. למרות שהחוק קובע שהצבא אחראי על החוק והסדר בשטחים, יש מי שמבקש לגייס למשימת זו את משטרת ישראל.

אם הכנסת רוצה למנוע את השתתפות החיילים בפינוי התנחלויות, היא צריכה לשנות את החוק לגבי זהותו של הריבון בשטח. אלא שכפי שכבר ראינו, לכנסת ישראל אין שום בעיה לחוקק חוקים בלתי חוקתיים, שנוגדים כל ערך דמוקרטי בסיסי. רק לאחרונה הכנסת חוקקה את חוק החנינות לעצורי ההתנתקות, מחלה לעברייני הימין שפגעו בשוטרים וחיילים, ובכך נתנה גם היא הכשר לעבריינות האידיאולוגית של הימין.

הסלחנות כלפי רבנים מסיתים, הגיבוי הפוליטי בבית המחוקקים למי שמצייתים להם ולא לממשלה הנבחרת והרצון לרצות את המתנחלים - הביאו לכך שהיום כשליש מהציבור כבר אינו רואה פסול במרד נגד הדמוקרטיה הישראלית.