החיסול שהפך לפרשה

שבעה אזרחים ישראלים ישבו אתמול מן הסתם בבית, וניסו להבין מה יקרה אם יחליטו לצאת לחו"ל. האם ייעצרו? האם יוסגרו לדובאי? מי יגן עליהם? ומטריד מכל – איך קרה שמישהו השתמש בזהותם כדי לחסל מחבל שהם מעולם לא שמעו עליו-

ארגוני ביון מעדיפים, ככל הניתן, להשתמש בזהות אנשים חיים ולא בדרכונים מזויפים. זה אמין יותר, זה נותן חסינות (חלקית) מפני רוב הבדיקות, זה עשוי אפילו להיות כרטיס לחופש במקרה של מעצר. הרצון בדרכונים אותנטיים מוליך לעיתים רחוק. לפני כמה שנים נעצרו סוכני מוסד בניו זילנד, כאשר ניסו "לגנוב" זהות של אזרח מקומי, נכה 100 אחוז. הצלחה אז היתה מעניקה ללוחם כיסוי מבצעי; הכישלון הוביל לתסבוכת דיפלומטית. מדינות מגלות הבנה לריגול כל עוד הוא לא נעשה בשטחן ובשמן. בשנת ה-90 מחתה קנדה על השימוש בדרכונים שלה בעת ניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל בירדן, בשנות ה-80 הרחיקה בריטניה את שלוחת המוסד מהממלכה לאחר שדרכונים נשכחו בתא טלפון בלונדון.

נכון לאתמול, לא נרשמה התרגשות רבה בארבע המדינות שדרכונים שלהן שימשו את מחסליו של אל-מבחוח בדובאי. הצרפתים, הבריטים והאירים הגיבו בלקוניות שלא מדובר באזרחים שלהם, ובכך לכאורה סגרו את הפרשה. לכאורה, משום שדווקא בישראל יש שבעה אזרחים מודאגים – שישה בריטים וגרמני – שדורשים הסבר.

אמש, איש לא ידע להסביר להם מה קרה, ובעיקר מה יקרה. מהבחינה הזאת, מצבם מסובך משל 11 חברי חוליית החיסול, שנעלמו לארץ ששלחה אותם. אלה לא רק שביצעו את המשימה מבלי להיעצר, אלא שאיש אינו יודע את זהותם האמיתית וספק רב אם התמונות שפורסמו שלשום יאפשרו את מעצרם. הם ידעו מן הסתם שדובאי הפכה את עצמה ל"עיר בטוחה" שמרושתת במצלמות, ומכאן שהניחו שהם מצולמים בכל שלב. לכן גם הכובעים, המשקפיים, השפמים; כיסוי מושלם שאיפשר הימלטות, וספק אם ימנע מהם המשך פעילות מבצעית בעתיד.

לו היה אל-מבחוח מת "באופן טבעי" כמתוכנן, הכל היה מושלם. אבל מה שהחל כהתקף לב התברר כחיסול, שהוביל לחקירה, שהפכה לפרשת הדרכונים הנוכחית. ספק אם זה סופה של הפרשה.