דרום אפריקה

החודש לפני 20 שנה נמחקה מהעולם בושה גדולה - מדיניות ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה. נלסון מנדלה, הסמל למאבק במשטר האפרטהייד (האמיתי, כמובן, לא זה שאויבים ציניים וחסרי הבנה היסטורית מנסים להדביק לנו), שוחרר מהכלא ב-11 בפברואר 1990, לאחר 27 שנים מאחורי הסורגים. בעקבות זאת, ויחד עם הנשיא הלבן (איך לא), פרדריק וילם דה קלרק, הוביל מנדלה את דרום אפריקה לפירוק משטר ההפרדה הגזעי ולעריכתן של בחירות דמוקרטיות שבהן, לראשונה, יכולים היו השחורים להצביע. מנדלה ודה קלרק זכו בשנת 1993 באחד מפרסי הנובל הצודקים בהיסטוריה.

מנדלה הוחזק כמעט שלושה עשורים בכלא רק בשל מלחמתו בדעות קדומות ומאבקו למען שלטון עצמי של השחורים בדרום אפריקה. מאבקו הצליח. הוא הוביל לחוקה דמוקרטית חדשה, שנכנסה לתוקפה בפברואר 1997 והבטיחה שוויון לכל אזרח, בלי קשר לגזע. המהפכה בדרום אפריקה החלה, אגב, במקביל לתהליך שחרור מזרח אירופה מהקומוניזם. העולם נראה אז ורוד, ובן לאדן היה טרוד בעיסוקים אחרים.

אבל מה קרה לדרום אפריקה 20 שנה אחרי? המדינה, שאמורה הקיץ לארח את המונדיאל (לראשונה באפריקה!), סובלת מעוני קשה. מוסדות החינוך והבריאות שלה רעועים, שיעור האבטלה בה עומד על 23 אחוזים, הפשע גואה, שיעור התמותה מאיידס גבוה, והפער העצום בין העשירים לעניים במדינה ממשיך להתעצם.

יותר מזה, כיצד קרה שבניגוד לתהליך בעולם, הולך הגיבור הלאומי נלסון מנדלה ונשכח בקרב צעירי ארצו כשהוא עודו בחיים? "עבור צעירים דרום-אפריקנים שחרור מנדלה לפני 20 שנה הוא בקושי אירוע", כתב העיתון הצרפתי "לה פיגארו". "אפרטהייד? אינני יודעת מה זה. שמעתי על כך בטלוויזיה, אבל הגזענות שהורינו הכירו נראית לנו כל כך רחוקה. אנחנו חופשיים. חופשיים ללכת לבית הספר, חופשיים לעבוד, חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו", מצוטטת בכתבה צעירה בת 16 שנולדה לתוך המציאות החדשה. היא, פומלה שמה, שייכת לאותו דור המכונה "נולדו חופשיים". דור שמתעניין יותר במוסיקת ההיפ הופ מאשר בשירים המהפכניים של הקונגרס הלאומי האפריקני ANC. בבית הספר של פומלה, בפרברי קייפטאון, לא אורגנו טקסים לציון 20 השנים שחלפו. גרוע מזה, בשל בעיות תקציב חלה ירידה משמעותית בשיעורי היסטוריה במדינה. במקביל, הצעירים הלבנים מאבדים כל תקווה לעתיד טוב יותר במדינתם.

האם הפתרון יגיע מקלינט איסטווד? הסרט החדש שביים ועולה עתה לאקרנים, "אינוויקטוס", מתאר את מנדלה בעודו כבר נשיא ארצו, כשהוא מכין את נבחרתו לאליפות העולם ברגבי. מנדלה, בסרט כמו גם במציאות, הופתע לגלות כי השחורים לא אהדו כלל את נבחרת ארצם. רגבי, מבחינתם, היה ספורט ללבנים בלבד. ב-95' אירחה דרום אפריקה את האליפות, ומנדלה עשה הכל כדי להפוך את האהדה לנבחרת למשותפת ללבנים ולשחורים. הוא הצליח. דרום אפריקה ניצחה בגמר את ניו זילנד הגדולה, והמשחק הזה הוליד פיוס לאומי. אחרי שהשחורים צהלו כשנבחרת הרגבי הלבנה ניצחה, הלבנים חגגו כשנבחרת דרום אפריקה השחורה בכדורגל זכתה בארצה באליפות אפריקה לאומות. היו אלה ימים גדולים.

מורגן פרימן, המגלם את מנדלה, אמור לגרום לצעירים של הדור הנוכחי להתרגש מחדש לנוכח ההיסטוריה.

מנדלה האמיתי מקווה שהמונדיאל בקיץ יוציא את העגלה הדרום-אפריקנית גם מהבוץ הכלכלי-חברתי. יש לו סיבה טובה להאמין בכך. עד עתה יש לארצו מאזן של 100 אחוזי הצלחה באירועי ספורט שהיא מארגנת.