עכשיו, אחרי שכוחות החילוץ שלנו בהאיטי העבירו את השבת בבית, הגיע הזמן לבקר את המבקרים. מאז רעידת האדמה והיציאה של המשלחת הישראלית להאיטי היתה פה מעין אופנה שדרשה לבקר בעקיפין את יחצון פעולות החילוץ שלנו אי שם באותה ארץ רחוקה. דובר על זה שאנחנו מגויסים לעצמנו, שהתמונות בעיתונים היו מלוות בכותרות מודגשות יתר על המידה על כך שאנחנו שלחנו לשם כוחות חילוץ, שכביכול הראנו שבלי המדינה הקטנה שלנו (לפי אותם מבקרים) אזרחי האיטי הנותרים תחת ההריסות לא היו יוצאים חיים. מכאן גאתה הביקורת לאיך אנחנו יודעים לטפוח לעצמנו על השכם, ואיך אנחנו מייחצנים פעולות בכותרות גדולות, ואיך אנחנו מתבוססים בהרואיות הישראלית של פעם. נכון, אנחנו, ישראל, צה"ל, נתנו פוש יחצני קטן (אני מסכים לזה) לפעולות העזרה והחילוץ שלנו. נו, אז מה? זה מוריד מערך המעשה שלנו? לא. המעשה הוא מה שקובע. כל ילד ישראלי שמבקר בפעם הראשונה מחוץ לגבולות המדינה ופוגש את הישראלי שבו דרך עיני תושבי המקום, מבין שלא רואים אותנו בעין יפה. וכן, אנחנו באמת לא יפים לפעמים, אבל בד בבד אנחנו גם יודעים שלא מביטים בנו בעין יפה כי זה מה שמראים "להם". אז למה לא להראות גם דברים אחרים? אני בכוונה סוחב את הנושא הזה לשיח ילדותי של "אתה הראית אותי כך, אז אני אראה אחרת" כי לפעמים זה המצב. לפעמים התשובה הפשוטה היא לנסות לאזן. בדיוק כמו החשיבות של שיחות קוקטייל בין דיפלומטים מארצות העולם. לפעמים, כשמדינה אחת אוחזת כוס משקה ומדברת עם מדינה אחרת שמחזיקה משקה אחר, הדברים מקבלים איזון. וכן, זו לא בושה לומר שאנחנו זקוקים לאיזון הזה. לא כי אנחנו רוצים לחפות על מעשים אחרים, אלא כי לא נותנים לנו להציג צד נוסף שלנו. ובואו נתמקד רגע בצד הנוסף של חוסר הפרגון, בתמונה ההוליוודית הפלקטית כביכול של הכוכבים שהתגייסו למען תושבי האיטי. הנשמות הטובות אמרו לנו שכוכבי הוליווד וזמרי העולם שהתגייסו למופע ההתרמה עשו את זה כיחסי ציבור במסווה. האשימו את הכוכבים שהם שמו את עצמם לפני המסכנים. ובכן, האם יש אמירות יותר שטותיות? הרי מדונה, ג'ורג' קלוני, ניל יאנג או לאונרדו דיקפריו עשו את מה שהם עושים תמיד - שרו או הציגו את הפנים היפים שלהם. זאת, כידוע, העבודה שלהם, להציג פנים מוכרים לציבור, ואם הם גייסו כספים בזכות זה, מה רע? אחרת מי היה מביא כסף למסכני האיטי? אני, שכותב ב"ישראל היום", או ג'ורג' קלוני? בסיכומו של דבר, המעשה עצמו הוא שקובע. גם אצל קלוני, גם אצל מדונה וגם אצלנו. ואם המעשה מועיל, אפשר לפרגן.
