התיירים חזרו לכיכר טיאנאנמן

4 ביוני 1989. כוחות צבא סיניים מפזרים באלימות רבה את המשתתפים במחאות כיכר טיאנאנמן בבייג'ין לאחר שבעה שבועות של הפגנות.

המפגינים, סטודנטים צעירים, תבעו שינוי בדמות רפורמות דמוקרטיות במדינה - ושילמו על כך בחייהם. ממשלת סין טענה שאיש לא נהרג בכיכר באותו יום מר ונמהר לפני 25 שנה, אך הצלב האדום הבינלאומי קבע כי 2,600 צעירים נהרגו מידי הצבא הסיני ו־1,000 נפצעו.

בעקבות האירוע הפנים הממסד את חשיבות מדיניות היד החזקה: מאז לא התרחש אירוע בהיקף כזה במדינת הענק הזו, ואילו העולם לא בא עימה חשבון. היא גדולה מכדי להיות מוחרמת, מורחקת ומוענשת.

כיכר טיאנאנמן, הכיכר המרכזית בבירה הצופה אל המבנה הגדול של קונגרס העם, היא מוקד חשוב שתיירים מרבים לבקר בו. באופן לא מפתיע, אין בה זכר לטנקים ההם או לזעקות הסטודנטים, בוודאי לא לדם שנשפך. היה כלא היה.

בזכות גורבצ'וב

סין של לפני המחאות התאפיינה ברפורמות כלכליות ופוליטיות שהונהגו משנת 1978 על ידי דנג שיאו פינג, מנהיגה באותן שנים. המחאה פרצה דווקא לאחר התקופות הנוראות שבהן שלטה מדינת המשטרה בהנהגתו של מאו דזה־דונג. השוק החופשי החל להיפתח, והתחושה היתה שמותר לחשוב ואפילו לדבר, כל עוד אין מדובר בערעור על המשטר החד־מפלגתי של המפלגה הקומוניסטית.

אלא שכפי שקורה לעיתים קרובות כשמדובר ברפורמות חלקיות בלבד, הן אינן מספקות. השינוי הכלכלי גרם לאבטלה ולאינפלציה, וההמונים התלוננו. אחת מדרישות הסגל והסטודנטים היתה הקמת משטר רב־מפלגתי. זה כבר היה יותר מדי גם עבור רפורמטור כמו שיאו פינג. מזכיר המפלגה הקומוניסטית, בעל הברית הקרוב ביותר של שיאו פינג, הו יאו־באנג, נכשל במאמציו לשכך במהירות את זעם ההמונים והודח מתפקידו, מה שהחל רשמית את המהומות בשנת 1987.

יאו־באנג, יליד 1915, נחשב לאיש מרכזי במפלגה הקומוניסטית של סין ובמשך שנים רבות היה חלק מהנהגתה. עם זאת, הוא נחשב לליברלי בדעותיו ותמך בשוק החופשי. במהלך מהפכת התרבות הואשם בנטיות בורגניות, רחמנא ליצלן. הוא נשלח למחנות עבודה, הואשם פעמיים בהתנהגות לא קומוניסטית, נענש פעמיים אך גם "טוהר". בתחילת שנות ה־80 כיהן כיו"ר המפלגה הקומוניסטית, ובסופן - כמזכ"ל המפלגה.

ב־1988 התחוללו מהומות על רקע יוקר המחיה, וחנויות נבזזו לעין כל. ספר שביקר את האיסלאם וטען כי צריח המסגד הוא סמל פאלי, היה זרז להפגנות גדולות של מוסלמים. השמרנים בממשל ביקרו את שיאו פינג על כך שהממשל הסיני הטוטליטרי הפך למשטר אוטוריטרי בלבד. העימות הגיע לשיאו בישיבת הפוליטביורו ב־15 באפריל 1989, שבמהלכה נפטר יאו־באנג, כאמור, המזכ"ל המודח. 

אירועי טיאנאנמן התרחשו - באופן בלתי צפוי - סביב הלווייתו של יאו־באנג: הממסד ביקש לארגן לו הלוויה "דרג ב'", משום שכבר לא כיהן כמזכ"ל, ואילו הגורמים הליברליים והאינטלקטואליים טענו כי לאיש היתה השפעה המצדיקה הלוויה "דרג א'".

אבל בסין כמו בסין - הממסד לא היה מוכן לחרוג מן הכללים.

ב־4 במאי נערכה הפגנה של 100 אלף סטודנטים, שהיתה אמורה להיות תחליף להלוויה הגדולה שלא נערכה ליאו־באנג. סטודנטים מכל רחבי המדינה הגיעו לכיכר "שער השלום השמימי", ובידיהם שלטים שעליהם נכתב "מושחתים נמאסתם!"

ייתכן שפרטי האירוע לא היו מגיעים לידיעת העולם לולא ביקורו של מנהיג בריה"מ דאז, מיכאיל גורבצ'וב, בבייג'ין. באותו היום היה אמור גורבצ'וב להגיע לקונגרס העם שבכיכר, והסינים לא שינו את לוח הזמנים של ביקורו. היות שהכיכר היתה תפוסה על ידי המפגינים, הם נאלצו להכניס אותו לקונגרס מהכניסה האחורית. ההפגנה הגדולה לא נעלמה מעיני העיתונאים שליוו את גורבצ'וב, והם העבירו לעולם את הבשורה על רעידת האדמה הפוליטית המתרחשת בסין.

תפקיד מרכזי לתקשורת

הסטודנטים ניצלו את הימצאותם של העיתונאים בסביבה, הכריזו על שביתת רעב ולא עזבו את הכיכר.

מנקודה זאת מילאו אמצעי התקשורת תפקיד מרכזי בפרשה. רשת CNN העבירה שידורים ארוכים מתוך הכיכר, וכשנותק הקשר שלה עם הלוויין, עברה לשדר בטלפון. תחושת המפגינים היתה שהתקשורת מסוככת עליהם. בשיא המחאה הגיעו כמיליון איש לכיכר. בעולם גברה התחושה שסין נדבקה בליברליות של גורבצ'וב, וכי היא עומדת כנראה בפני קריסת השלטון הקומוניסטי. כמה מדינות הטילו אמברגו על משלוח נשק לסין, וגברו הקריאות בעולם לחרם כלכלי על מדינת הענק. זה לא קרה.

בשלב זה נעשו ניסיונות נמרצים להגיע לשורה של פשרות. המפלגה הקומוניסטית הציעה הצעות לרפורמות חלקיות, אבל הסטודנטים, שחשו כי ידם על העליונה, לא היו מוכנים לדון ברעיונות שלא כללו דמוקרטיזיציה של ממש ושלטון רב־

מפלגתי. דנג היה אובד עצות. תחושתו היתה שהתרת החגורה על ידיו לא הביאה לתוצאות שלהן ציפה, ושהצעירים מנצלים את השינוי שיצר כדי להביא לקץ השלטון הקומוניסטי. 

ב־20 במאי הכריז על מצב צבאי מיוחד בסין, והעמיד עצמו בראש השלטון הצבאי. חיילים נשלחו לכיכר כדי לפזר את ההפגנה המתמשכת, ובעימות בינם ובין הצעירים נפצעו ונהרגו כמה חיילים. עשרה ימים אחר כך, ב־30 במאי, הציבו תלמידי "המרכז האקדמי לאמנויות היפות" את פסל "אלת הדמוקרטיה" בגובה עשרה מטרים בכיכר. הפסל הזכיר את פסל החירות המפורסם שבניו יורק, והוא הוצב ממש מול תמונתו הידועה של מאו דזה־דונג בפתח "העיר האסורה". 

הצבא קיבל הוראה להגיע לכיכר, והטנקים יצאו לדרך. אזרחים רבים ניסו למנוע את הגעתם בדרכים המובילות לבייג'ין, אך ללא הצלחה. "צבא השחרור העממי" 

הרס את הפסל, נאבק בסטודנטים, הדם נשפך, וההפגנה הסתיימה. הכיכר חזרה להיות אתר תיירות. בעקבות 

אירועי טיאנאנמן הועלמו תולדות חייו של הו מן ההיסטוריה הסינית. רק ב־2005 הן חזרו לאנציקלופדיה. הוא טוהר בפעם השלישית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו