אמנות לסמויים מן העין | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אמנות לסמויים מן העין

, עודכן

כמו כל אמא, כך לפחות אני מאמינה ומקווה, הזנתם הגשמית של ארבעת ילדיי חשובה לי עד מאוד ואני נוטה להסכים עם התיאוריה של מאסלו, המעמידה את המזון בשלב הבסיסי ביותר של פירמידת הצרכים של האדם. ואולם, עם כל הכבוד למזון הבא אל פיהם של ילדיי, חשובה לי לא פחות, בעצם יותר, הזנתם הרוחנית; זו שמרחיבה להם את הנפש, זו שמפתחת אותם כבני אדם מוסריים וערכיים, זו שמלמדת אותם להסתכל סביבם ולראות שחוץ מהפרט קיים גם הכלל.

התרבות, על רכיביה האמנותיים, היא בעצם סלט הירקות הרוחני שאני מקפידה לקצוץ להם. אנחנו מבקרים בספרייה ובמוזיאונים המתאימים להם, ולצד מופעי הספקטקל בחנוכה צופים גם בהצגות איכותיות. אך החוויה עבורנו תמיד חסרה. חוויה לא שלמה. עבורי וגם עבורם.

אחיהם הבכור והאוטיסט לא יכול באמת ליהנות מהיצע החוויות התרבותיות המוצעות לנער שהוא ולילד שהיה. קודי ההתנהגות התרבותית כוללים הרבה כללי "אל תעשה" אוניברסליים. "אל תצעקו!" בספרייה, "אל תיגעו!" במוזיאון, "אל תפטפטו או תקומו!" עד סוף ההצגה, והקודים הללו פשוט לא נמצאים במערכת ההפעלה המיוחדת שלו. זהו בדיוק לב ליבה של הבעיה המורכבת שלו. ולכן אנחנו הולכים להצגה יחד, כל הארבעה, אבל הוא יישאר בחוץ עם זוג ידיים ועיניים נוסף שהבאתי איתי, בעל כורחי. יישב בקפיטריה או יטייל בפארק שליד וימשוך אליו מבטים ארוכים מדי, מאנשים רגישים קצת פחות מדי. וכבר מאז שהיה רך בשנים וחוויית הביקור הראשונה בתיאטרון הוכתרה ככישלון צורב ומעציב, שאלתי את עצמי: למה בעצם?

נכון שרק על התמודדותי שלי לספר ידעתי, אבל מה עם הילד החירש? ומה עם הילד שבכיסא הגלגלים? מה עם חובתם ומחויבותם המוסרית של גופי תרבות ואמנות כלפי קהלים שאינם מסוגלים להגיע אליהם בהינף טלפון פשוט למוקד רכישת הכרטיסים?

במלאות עשור לתיאטרון המדיטק בחולון, ובמסגרת פסטיבל ישראל לילדים, קיים התיאטרון בשבוע שעבר כנס שנתי מקצועי ראשון לאמנות ילדים. זה היה כנס חשוב ומרתק, אבל מבחינתי נקודת השיא היתה כשרוני פינקוביץ', המנהל האמנותי של התיאטרון הנפלא הזה (גם התיאטרון וגם המנהל), ביקש לראות את הילד האוטיסט, את הילד החירש, את הילד שבכיסא הגלגלים מבקרים בתיאטרון. רוני קרא למוסדות התרבות לקבל אחריות על אותם קהלים לא ברורים מאליהם, שהרווח מביקוריהם בתיאטרון לא נמדד במיידי, אבל שתחושת הסולידריות כלפיהם חייבת להתקיים. מבחינתו של פינקוביץ', הרחבת התודעה הזו כלפי השונה והאחר עומדת בלב ליבה של העשייה שלו.

והרבה לפני שפינקוביץ' דרש, הוא כבר קיים. כבר כמה שנים טובות שקיים בתיאטרון המדיטק "המסלול הידידותי לילדים עם אוטיזם", והוא מזמין אוטיסטים ואת בני משפחתם לצפות בהצגות רגילות מתוך הרפרטואר הקיים, הצגות שעברו אדפטציה מושכלת ומקצועית כדי להיות מותאמות לצורכי הילד האוטיסט. בלי חושך מוחלט באולם, בלי מלל מסורבל, ועם קבלה שלמה של כל מה שההתנהגות האוטיסטית מביאה איתה. יראו מנהלי התיאטראות האחרים וילמדו. יפתחו את הלב, את הכיס ויפנימו.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר