בעקבות השימוש לרעה במערכות המשפט של מדינות מסוימות במערב נגד מדינת ישראל, דווח לאחרונה כי בצה"ל מתכוונים לצרף יועץ משפטי לכל מפקד בכיר בשדה הקרב. זאת כדי שיוכל להתייעץ איתו בעת שהוא מקבל החלטות מבצעיות. המטרה היא לתת מענה לבעיה שנוצרה לישראל, אולם יש בפתרון מסוג זה סכנה מערכתית ולכן אין הוא רצוי. הבעיה בהצעה להצמיד יועץ משפטי למפקד היא בפיצול מקור הסמכות בצבא. מכיוון שלמרות הפיצול בסמכות הצבאית (כלומר פיצול בפועל, לא על הנייר) לא תוטל על היועץ כל אחריות לתוצאות הייעוץ שלו, תיווצר בעצם בעיה נוספת של קיום סמכות המנותקת מאחריות. לכן אם, באופן תיאורטי, יינתן ייעוץ שהשלכותיו להיות קטל של חיילי צה"ל מסיבות משפטיות, הדרך היחידה שבה יוכל המפקד להצמיד חלק מהאחריות לתוצאות הייעוץ תהיה לצרף את היועץ לכוח שעלול להיפגע בגלל עצותיו... אם תתממש ההצעה לא ירחק היום שבו יתגלעו חילוקי דעות בין המפקד ליועצו. אף על פי שלכאורה המפקד יהיה גם מפקדו של היועץ, יש במבנה כזה בעיה מובנית בשני היבטים. ראשית, המפקד עלול להטות את שיפוטו המקצועי והמבצעי בגלל חוות דעת שקיבל, ובכך לחבל במילוי תפקידו. שנית, היועץ המשפטי עלול להלך אימים על מפקד אשר לא שעה לעצתו ובתוך כך גם פגע באגו של יועצו. לפיכך הוא עלול לגרום לנזקים גדולים עוד יותר מאלה שכדי למונעם מונה לתפקיד מלכתחילה. בעיה נוספת שנושאת בחובה ההצעה היא פוליטיזציה של הצבא. ייעוץ משפטי נשען ביסודו על הנחות שמקורן בהשקפת עולם ובחינוך מבית, כמו, לדוגמה, בשאלה האם השטח שבו פועל הכוח הוא שטח כבוש או לא. גם אם יחשוב המפקד כי טועה יועצו המשפטי וכי ההגדרה של "כיבוש" אינה הולמת, או להפך, במהרה יגלוש הוויכוח ביניהם לפסים פוליטיים שאותם יש לגרש מהצבא. והרי כל המאבק המתוקשר, והמוצדק, שהתפתח לאחרונה בין שר הביטחון לבין ראשי ישיבות ההסדר היה בדיוק בנושא פיצול מקור הסמכות. בעוד הרבנים טוענים כי צה"ל הוא מקור הסמכות לביצוע פקודה כל עוד אינה סותרת את דעת התורה (כלומר את דעתם שלהם) - שר הביטחון טוען, ובצדק, כי מקור הסמכות בצבא הוא המפקד ותו לא. כעת יש כוונה להכניס למבנה השביר הזה סוס טרויאני בדמות יועצים משפטיים. צעד כזה גם עלול להקנות תוקף מוסרי ולוגי לדרישת אותם רבנים להכיר במקור סמכות שונה נוסף מלבד המפקד בצבא. לכן על ברק להסיר את הנושא מסדר היום ויפה שעה אחת קודם. אז תישאר השאלה כיצד לטפל במצב שנוצר בזירה המשפטית הבינלאומית. כאן מוטלת על הממשלה, ולא על הצבא, החובה לפעול בכמה חזיתות בו-זמנית. בחזית המשפטית על הממשלה ליזום שימוש באותו כלי בדיוק ולהגיש מאות תביעות בכל מדינות המערב נגד כל מי שקשור באופן ישיר או עקיף לתמיכה בטרור. בצורה זו יבינו הלוחצים עלינו כי השימוש הנואל שלהם בחרב המשפטית הוא חרב פיפיות. ואילו בחזית המדינית על הממשלה ללחוץ על ממשלות ידידותיות ליזום שנויי חקיקה בארצותיהן.
