התמונות הקשות המגיעות אלינו מטהרן דומות מאוד לצילומים מדממים אחרים שהגיעו בששת החודשים שחלפו מאז הבחירות ביוני. עדויות אלה גורמות לנו לתהות אם המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, אינו מגלם ב-2009 את התפקיד שגילם השאה ב-1979. האם איננו עדים למעשה למהפכה איראנית חדשה- אין ספק כי יחסי הכוחות היום אינם דומים לאלה של 1979. ראשית, למהפכה אז היה מנהיג בולט ודומיננטי, רוחאללה חומייני, שכונה בתואר אימאם, ושאליו חברו כל הזרמים המתנגדים לשאה, לרבות מפלגות השמאל שלא רצו במורשתו של חומייני. היום, מוסאווי ושותפו כרובי מוצאים את עצמם מנהיגים בעל כורחם. שנית, המהומות אז, לרבות אלה שנערכו ביום העשורא, אורגנו על ידי תנועת המחאה שהתפשטה במדינה, שאליה חברו הנשים, הסטודנטים, הצעירים, הבזאר, כוהני הדת, אנשי השמאל ואפילו חיל האוויר האיראני, שהיה הראשון מקרב לובשי המדים לנטוש את השאה. אחמדינג'אד עדיין נהנה מתמיכה רחבה ברחוב, וגם הסוחרים לא זזים מהבזאר. למרות ההבדלים ניתן להגדיר את המצב היום כקריטי עבור המשטר. חמינאי ובן חסותו אחמדינג'אד מחקים את השיטה הסינית: דיכוי כלפי פנים ופתיחות (לפחות למראית עין) כלפי חוץ. האם זה מצליח? לא. משמרות המהפכה דורשים לפני הכל סדר; הצבא והמשטרה אינם ששים לפתוח באש לעבר אחיהם המוסלמים. שני המחנות מתוסכלים. מאחר שמוסאווי אינו מתגלה כמנהיג, האופוזיציה לא נבהלת מהדיכוי ולובשי מדים כבר לא מסתירים את תסכולם, קיימת גם אופציית נוספת: הפיכה צבאית.
