לפתע, לשנייה אחת, נגלה ראשו של האפיפיור. הרוח העזה העיפה מראשו את הכיפה הלבנה (לפי הכיפה נראה שהשמועות נכונות: פרנציסקוס הוא אכן חסיד ברסלב). למרבה הצער, הפוליטיקאים חובשי הכיפות לא היו שם וכך לא נמצא מי שיגיש לכבוד האפיפיור סיכת תיק־תק שתצמיד את הכיפה לראשו.
כי אין מה לעשות, המומחים הגדולים ביותר בתחום הזה הם חובשי הכיפות. ודווקא הם הבריזו מחלק מהטקסים. חבל, כי כאשר נעשה מאמץ לרכוש את ליבו של האפיפיור, חובשי הכיפות היו יכולים בקלות להעניק לאביהם של הנוצרים סיוע חיוני שהוא אינו יכול לקבל בשום מקום אחד. בכל זאת, הניסיון שהצטבר אצלנו בתחום זה הוא ללא תחרות.
על קצה המזלג נציין כי יש שלוש אסכולות עיקריות: סיכת התיק־תק, הצמדה של חתיכת סקוץ' לתחתית הכיפה (מה שעלול לתלוש שערה או שתיים בכל פעם), או סיכת ראש שחורה של פעם. כמובן, יש עוד שיטות, פחות נפוצות, כמו הצמדת ואקום (לבעלי קרחות מבהיקות בלבד), ושיטה שטרם נוסתה, אבל הייתי שמח לפגוש חובש כיפה בעל ניסיון: נעץ.
בכל מקרה, כמתנת פרידה מפרנציסקוס - קודמו הכריז עלינו כ"אח הבכור" של הנצרות, ולאחים בכורים יש אחריות. לכן, כדי להשכיח את המבוכה שנגרמה בעניין, הנה סיפור על חובשת כיפה.
היה זה כאשר כיפה אדומה הלכה ביער ולפתע ראתה את הזאב יושב לצד השביל. כיפה אדומה הביטה בו ושאלה: "זאב זאב, למה האוזניים שלך כל כך ארוכות"?
הזאב לא ענה לה, ובמקום זאת ברח.
כיפה אדומה המשיכה ללכת ביער, ולפתע שוב ראתה את הזאב יושב לצד השביל.
"זאב זאב", שאלה, "למה יש לך שיניים כל כך גדולות"?
במקום לענות לה, הזאב זינק ממקומו וברח.
כיפה אדומה המשיכה ללכת בשביל בין העצים ולפתע שוב ראתה את הזאב יושב בצד הדרך.
"זאב זאב", שאלה, "למה העיניים שלך מכווצות כל כך".
"יא אללה שלך", צרח הזאב, "כבר אי אפשר לעשות בשקט את הצרכים ביער"?
לא לוותר
כארבעים מחבלים, בהם רוצחים, שובתים רעב. דורשים להשתחרר. זה הרגע לחזק את ידיהם ולומר להם: "איתכם במאבקכם! לכו עד הסוף! אל תוותרו, ואל תיכנעו להצעות פשרה. מנסים לשדל אתכם לטעום משהו - אבל אל תתפתו, לכו עד הסוף.
נותנים כבוד
נחזור לביקור האפיפיור. הופעתו אצלנו סיפקה הזדמנות נדירה למופע של צביעות ישראלית. מי שנוהגים להשמיע את התואר "רב" בצירוף הערה לעגנית, מגישי חדשות שנוחרים בבוז מול טקסים דתיים - התפעמו מכל תנועת זרת זעירה של פרנציסקוס. כתבים שנוהגים ללעוג לתואר "רב", לא ויתרו על הכינוי "הכס הקדוש". בכל הערוצים, בכל המהדורות: תמיד "הקדוש". ראיתי מגיש שצחק פעם על גלימתו של הראשון לציון, אבל צפה בעיני עגל פעורות לרווחה בגלימתו של יו"ר ועד עובדי הוותיקן.
בסוגריים, על מנת להסיר ספק, עמדותיו של האפיפיור חשוכות לא פחות משל כל קנאי ממאה שערים, והרבה יותר משל רבנים סרוגי כיפה.
היחצ"נים בהתנדבות של פרנציסקוס הדגישו את צניעותו. טיפוח הפוזה של הצנוע הידוע הזכירה לי את סבי המנוח שפעם אמר על פוליטיקאי מסויים: "הוא מאוד מאוד מתגאה בצניעותו".
אחד הביטויים לפוזת הצניעות היה תמונות הענק של האפיפיור ברחובות ירושלים שעוררו אצל אחד השדרנים את התחושה של "כמו בחו"ל". הבה נחשוב לרגע איזו תגובה היינו מקבלים אילו היה מדובר בתמונות של רבנים (ולא, אני לא רוצה את זה).
ובכל זאת, כדי להבין זאת, וכיוון שכבר הזכרתי את סבי המנוח, הנה קושיה ששאל פעם:
בשעת עריכת ברית מילה, כאשר התינוק מובא למקום, קובע הנוסח הנמצא בכל סידור, מברכים אותו "ברוך הבא". ואולם, בתום הברית, התינוק נלקח ללא כל ברכה. מדוע? שאל סבי.
והתשובה: כאשר מביאים את התינוק לברית, הוא עדיין אינו יהודי לגמרי. אז אנחנו נוהגים כלפיו בכבוד. אבל כאשר הוא יוצא מהברית, הוא כבר יהודי. ואז, אין סיבה לנהוג כלפיו בכבוד. אז יאללה, שיעוף וייתן לאכול מהכיבוד.
באמת?
"אומר זאת במלוא הצניעות".
(אמנון אברמוביץ, חדשות ערוץ 2, שלשום).
תראו מי שמדברת
נתחיל מסיפור שהתרחש אי שם. אמריקני אנגלי ורומני נדונו למוות מול כיתת יורים. כשהגיעו השומרים לקחת אותם להתייצב בפני המוציאים להורג, לחש האמריקני לאנגלי ולרומני: "הביטו והקשיבו לי, וכשיגיעו תורכם, עשו מה שאני עושה - וחייכם יינצלו".
האמריקני הועמד בפני כיתת היורים. החיילים הרימו את כלי הנשק, כיוונו אותם אליו - ואז האמריקני צרח: "צונאמי, צונאמי".
פרצה מהומה - והאמריקני ברח.
כשהמהומה נרגעה העמידו את הבריטי בפני כיתת היורים. ברגע האחרון הבריטי צרח: "שיטפון, שיטפון". פרצה מהומה - והבריטי ברח.
אחרי שהכל נרגע העמידו את הרומני מול כיתת היורים. הוא חיכה לרגע האחרון ואז צרח: "אש, אש".
ובכן, בשתי מדינות בארה"ב, ויומינג ויוטה, החלו בשבוע שעבר דיונים אם להתיר הוצאתם להורג של נידונים למוות בכיתת יורים. עד היום ביצעו במדינות הללו את עונש המוות בעזרת זריקת רעל, אולם לדעת כמה מחוקקים, יש לבדוק את המעבר להוצאה להורג באמצעות כיתת יורים.
אומרים התומכים: כוח אדם כבר יש (הסוהרים), ממילא יש להם נשק ותחמושת, והם ממילא אמורים לתרגל את השימוש בו. באותה עת, החומר שמשמש לזריקות המוות התייקר, יש בו מחסור, וכבר אירעה תקלה כאשר נידון למוות נשאר בחיים לאחר קבלת הזריקה. לפיכך, טוענים בבתי הנבחרים של שתי המדינות הללו, באמצעות כיתת יורים ניתן להגיע לתוצאות בטוחות יותר וגם לחסוך כסף.
בדקתי: הדיונים באחת המדינות, ויומינג, החלו בדיוק באותה שעה שבה הודיעה דוברת הבית הלבן לעיתונאים כי ארה"ב קוראת לישראל לחקור את מותם של שני הנערים בהפגנה בביתוניא.
אז נכון שיש הבדל בין עבריינים למפגינים. אבל מדינה שבה מוציאים להורג (וגם יורים במפגינים ובמי שנתפס חוצה את הגבול), ראוי שתהסס מעט לפני שהיא ממליצה לאחרים לחקור מקרי מוות.
או כמו שקרה באותה ארה"ב בימי המערב הפרוע. בעיירה אחת נידון מישהו למוות. הציבו את עמוד התלייה במרכז העיירה, גררו לשם את הנידון למוות וכרכו את החבל סביב צווארו.
התליין הידק את הלולאה, אבל לפתע צרח הנידון למוות בכל כוחו. התליין רופף את הלולאה וניגש אל האיש. "למה אתה צורח", שאל התליין.
והנידון למוות ענה: "תעצור מייד, אפשר להחנק מזה".
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
