1 הסידרה מול ירושלים עדיין לא גמורה, אך אי אפשר שלא להעריך ולכבד את הסימנים המוקדמים שמכבי חיפה של דני פרנקו שולחת לאחרונה. סימנים מוקדמים למה? לכך שיש שם כרגע מומנטום חיובי שאפשר לרכוב עליו כדי ליצור בשלות טקטית ומנטלית ללכת עד הסוף.
ראשית, היררכיה: מדונטה סמית', דרך בראיין רנדל ודרומה, כל אחד מודע לתפקידו ומתמקד בדברים שיכולים לעזור לקבוצה לנצח. המחויבות לשיטת המשחק, שעוברת דרך ה"לואו פוסט" של סמית', והפרגון וחוסר האנוכיות שיוצרים תחושת שיתוף, מספקים סיטואציות שבהן סמית' מחפש את צ'וברביץ', רנדל מחפש את בן רייס וכולם מחפשים את דגן יבזורי - חוליות חיוניות בעמוד השדרה של קבוצה תאוות תואר.
שנית, ובעיקר, הגנתית: חיפה הפכה לקבוצה שכל סל נגדה מושג במאמץ. החיפוי שרנדל מנפק, הגופות של ה"ביגמנים" שלה והאינטנסיביות ההגנתית שמייצרים מורן רוט ויבזורי יוצרים אחריות קולקטיבית ותשוקה לשחק הגנה. אבל האם יש שם אמונה? האם פרנקו אמר את המילה "אליפות" באינטימיות של חדר ההלבשה? האם עידו קוז'יקרו רואה באישונים של החברים שלו את המבט שראה אצל גל מקל?
2 נדמה שהגיע הזמן לתת גם לשופטי הכדורסל הישראלים אחריות בטיפוח השחקנים הגבוהים כאן. ההתייחסות לצ'וברביץ' במשחק השני מול ירושלים היא דוגמה לכך. הסנטר, כמו גבוהים צעירים אחרים, לא מקבל טיפת קרדיט משופטים במאבקים מול זרים או ישראלים ותיקים. יניב גרין לפת אותו בסגירה לריבאונד, והשריקה הגיעה נגד צ'וברביץ', כאילו גרין סיים את אקדמיית שמעון אמסלם לתסכול שחקן יריב. גג של צ'וברביץ' לאחר מכן זכה לשריקה נגדו. הפיצוצים שהוא סופג נתקלים בהינד ראש בתנועת "לא", כאילו אם הוא גבוה וחזק אז מותר להרביץ לו. בחילוף על גארד שנשאר עליו יש לו סיכוי גבוה לספוג עבירת תוקף, וכל חסימת פיק אנד רול שלו נמדדת בשבע משרוקיות.
אולי אם בהשתלמויות שופטים, השופטים ישחקו בעצמם במקום שקבוצת נוער תדגים להם, וכך יחוו את המכות ב"לואו פוסט", הפיזיות של המאבק לריבאונד והאגרסיביות של המשחק בצבע - אולי אז הפה עם המשרוקית יבין את ליבו של האיש הגדול.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
