"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תיאטרליות

,עודכן

הכל סמלי, שלא לומר פיקטיבי, בהחלטת הממשלה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. גם סימני הנחישות שמגלה הממשלה הם חלק מההצגה הגדולה. ראש הממשלה ושר הביטחון כבר הודו, בלי לגמגם ובלי למצמץ, כי ההכרזה נועדה להציג את ישראל כמי שפניה לשלום. קברניטי המדינה עוסקים בשיווק ולא במהות. הניסוח איננו מקרי. הקפאת ההתנחלויות לעשרה חודשים לא נועדה לקדם את המשא ומתן ותהליך השלום, אלא להעמיד פנים שזוהי כוונתנו.

אהוד ברק שוב "הופך כל אבן" בדרך להסכם שלום. הפלשתינים, שמכירים את ה"פוילע שטיק", לא מתרגשים מהמחווה. יש להם תפיסת זמן שונה משלנו. הם לא ימכרו תביעות של 42 שנות כיבוש תמורת עשרה חודשי הקפאה.

מי בכל זאת מתרגשים, או יותר נכון מתרגשות, או עוד יותר נכון מעמידות פנים נרגשות, מהאירוע? בנות האולפנות, הניצבות בחזית המאבק בצווי ההקפאה. נערי הגבעות נכלאו בארון משום שדעת הקהל לא אוהדת אותם עוד, ובמקומם פורצות לתודעה נערות האולפנות.

מי שצפה בתמונות מרבבה וממעלה לבונה וראה את מחאת הבנות, לא יכול היה לפספס את הזיק בעיניים ואת החיוך על השפתיים. נראה היה שהן נהנות מכל רגע. האקשן, השליחות, הטלוויזיה - כל אלו יישארו חקוקים על ליבן כמו פעולה מסעירה במיוחד בבני עקיבא, וכשיסיימו את האולפנה הן ימשיכו במסלול לגננות או הוראה (אגב, אני לא מתנשאת. אני מזדהה לגמרי עם הסיפוק, ההנאה ותחושת המשמעות הכרוכים בפעולות מחאה). השאלה היא מדוע הן אלו שנשלחו לחזית. האם מדובר בתופעה אותנטית, או במהלך מחושב של מנהיגי המאבק?

לצערי, זה נראה כמו קמפיין מחושב המנסה לקלוע לבטן הישראלית המסורתית.

פנחס ולרשטיין וידידיו עסקני המאבק עסוקים בגיוס כספים ואצבעות ידיים של חברי כנסת, נוער הגבעות בהסגר, ומה שנשאר הוא הבנות האלו עם הקוקו והסרפן, שהן באמת החלק הכי סימפטי שהמתנחלים מסוגלים להשיג.

הן רהוטות, אינטליגנטיות, לוחמניות במידה, בעלות מבט מצועף, והמראה שלהן מול חיילים או שוטרי משמר הגבול תמיד מטה את הכף לטובתן. ליהוק מושלם למערכה הנוכחית. תפקידן הוא לצעוק - תפקיד נשי משחר ההיסטוריה. הן צורחות כדי לגייס את התמיכה שלנו, האנושית, האינסטינקטיבית, נגד מהלך פיקטיבי, קטן, לא היסטורי. כולם יודעים שההקפאה הנוכחית רחוקה מלהיות צעד בדרך לפיוס היסטורי. לכן המחאה הנשמעת כזעקת העקורים ונראית כתחילתו של מרי אזרחי צורמת בחוסר המידתיות ובחוסר האותנטיות שלה.

את מי בכל זאת משרתת הדרמה הזאת?

בראש ובראשונה, את נתניהו וממשלתו. ההתנגדות הקולנית כלפי הקפאה זמנית משרתת את התפיסה הישנה, שהתבדתה בהתנתקות, כי פינוי יישובים אינו אפשרי.

כך נתניהו יכול ליהנות מכל העולמות: הוא רוכש זמן ואהדה עולמית בזמן שבנות האולפנות עושות בשבילו את העבודה השחורה. עכשיו הוא מנסה את הטריק של משאל עם, אשר בא לערום מכשולים ולא לספק תמיכה ותנופה למהלך מדיני.

נתניהו חזר כראש ממשלה קצת יותר מתוחכם, אבל לא מספיק כדי לטשטש את כוונותיו של נתניהו הישן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר