תיאטרליות

הכל סמלי, שלא לומר פיקטיבי, בהחלטת הממשלה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות. גם סימני הנחישות שמגלה הממשלה הם חלק מההצגה הגדולה. ראש הממשלה ושר הביטחון כבר הודו, בלי לגמגם ובלי למצמץ, כי ההכרזה נועדה להציג את ישראל כמי שפניה לשלום. קברניטי המדינה עוסקים בשיווק ולא במהות. הניסוח איננו מקרי. הקפאת ההתנחלויות לעשרה חודשים לא נועדה לקדם את המשא ומתן ותהליך השלום, אלא להעמיד פנים שזוהי כוונתנו.

אהוד ברק שוב "הופך כל אבן" בדרך להסכם שלום. הפלשתינים, שמכירים את ה"פוילע שטיק", לא מתרגשים מהמחווה. יש להם תפיסת זמן שונה משלנו. הם לא ימכרו תביעות של 42 שנות כיבוש תמורת עשרה חודשי הקפאה.

מי בכל זאת מתרגשים, או יותר נכון מתרגשות, או עוד יותר נכון מעמידות פנים נרגשות, מהאירוע? בנות האולפנות, הניצבות בחזית המאבק בצווי ההקפאה. נערי הגבעות נכלאו בארון משום שדעת הקהל לא אוהדת אותם עוד, ובמקומם פורצות לתודעה נערות האולפנות.

מי שצפה בתמונות מרבבה וממעלה לבונה וראה את מחאת הבנות, לא יכול היה לפספס את הזיק בעיניים ואת החיוך על השפתיים. נראה היה שהן נהנות מכל רגע. האקשן, השליחות, הטלוויזיה - כל אלו יישארו חקוקים על ליבן כמו פעולה מסעירה במיוחד בבני עקיבא, וכשיסיימו את האולפנה הן ימשיכו במסלול לגננות או הוראה (אגב, אני לא מתנשאת. אני מזדהה לגמרי עם הסיפוק, ההנאה ותחושת המשמעות הכרוכים בפעולות מחאה). השאלה היא מדוע הן אלו שנשלחו לחזית. האם מדובר בתופעה אותנטית, או במהלך מחושב של מנהיגי המאבק?

לצערי, זה נראה כמו קמפיין מחושב המנסה לקלוע לבטן הישראלית המסורתית.

פנחס ולרשטיין וידידיו עסקני המאבק עסוקים בגיוס כספים ואצבעות ידיים של חברי כנסת, נוער הגבעות בהסגר, ומה שנשאר הוא הבנות האלו עם הקוקו והסרפן, שהן באמת החלק הכי סימפטי שהמתנחלים מסוגלים להשיג.

הן רהוטות, אינטליגנטיות, לוחמניות במידה, בעלות מבט מצועף, והמראה שלהן מול חיילים או שוטרי משמר הגבול תמיד מטה את הכף לטובתן. ליהוק מושלם למערכה הנוכחית. תפקידן הוא לצעוק - תפקיד נשי משחר ההיסטוריה. הן צורחות כדי לגייס את התמיכה שלנו, האנושית, האינסטינקטיבית, נגד מהלך פיקטיבי, קטן, לא היסטורי. כולם יודעים שההקפאה הנוכחית רחוקה מלהיות צעד בדרך לפיוס היסטורי. לכן המחאה הנשמעת כזעקת העקורים ונראית כתחילתו של מרי אזרחי צורמת בחוסר המידתיות ובחוסר האותנטיות שלה.

את מי בכל זאת משרתת הדרמה הזאת?

בראש ובראשונה, את נתניהו וממשלתו. ההתנגדות הקולנית כלפי הקפאה זמנית משרתת את התפיסה הישנה, שהתבדתה בהתנתקות, כי פינוי יישובים אינו אפשרי.

כך נתניהו יכול ליהנות מכל העולמות: הוא רוכש זמן ואהדה עולמית בזמן שבנות האולפנות עושות בשבילו את העבודה השחורה. עכשיו הוא מנסה את הטריק של משאל עם, אשר בא לערום מכשולים ולא לספק תמיכה ותנופה למהלך מדיני.

נתניהו חזר כראש ממשלה קצת יותר מתוחכם, אבל לא מספיק כדי לטשטש את כוונותיו של נתניהו הישן.