למה החגיגה הזאת לא שלי

עם ישראל מחפש סיבות לחגוג, ואם כבר יש אחת כזו - אז למה לא להצטרף? אבל המציאות שלי היא אחרת: שלום, אני רועי, ואני לא אוהב את מכבי ת"א. מדובר ביריבות ספורטיבית בלבד, ואני לא מאחל חצי דבר רע לאנשי מכבי ולאוהדיה, שרבים מהם חבריי. אך בניגוד אליהם, שחייבים לקבל תמיכה מכל עם ישראל, אני חושב שיריבות ספורטיבית היא דבר בריא וחלק בלתי נפרד מהספורט.

ייתכן מאוד שהבעיה היא בי. הקבוצות שלי לא ווינריות במיוחד. אהבתי נתונה להפועל ירושלים בכדורסל ולליברפול בכדורגל. במקביל פיתחתי מגיל צעיר סלידה מהמנצחיםהנצחיים. מצאתי נחמה בהליכה נגד הזרם, ומכבי היא לא הזרם, היא צונאמי. "הקבוצה של המדינה", זו שבמשך שנים קיבלה מימון מהציבור באמצעות רשות השידור בעידן החד־ערוצי.

מי שנולד בימים האלו גדל רק על מכבי כי אף אחד לא טרח לספר לו שיש אלטרנטיבה. תודה לאל שסבא שלי, עליו השלום, לקח אותי למשחק של הפועל ירושלים במגרש בימק"א, וסיפר לי שיש לירושלים גם קבוצת כדורסל. התקשיתי להאמין, אבל הלכתי גם למשחק במלחה, והשאר היסטוריה.

חבר אדום וטוב אמר פעם ש"למכבי יש קהל, אבל אין לה אוהדים". רוב הקהל הזה מפונק, יוצא מההיכל לפני שהמשחק הסתיים, לא מסוגל לדחוף את קבוצתו כשהיא זקוקה לו. מוטי דניאל, ששיחק גם במכבי וגם בירושלים, אמר: "כשאתה לוקח תואר בירושלים - יש שמחה. במכבי יש תחושת הקלה".

"אבל איך אתה יכול?", שואלים אותי בפליאה, "זו קבוצה ישראלית". לזה יש לי תשובות מוכנות: א' - אז מה? מכבי שיחקה שלשום נגד ריאל מדריד. תהיו בטוחים שבברצלונה התפללו לניצחון צהוב. שנית - כאוהד, רגעי השמחה מורכבים מהצלחת הקבוצה שלך - ומשמחה לאיד כשהיריבה מפסידה, ככה זה בספורט. וישראלית? שני ישראלים בלבד משחקים במכבי. אחד מהם הוא גיא פניני. מטיפים לנו לשנאת חינם? די להיזכר ברפרטואר המזוויע של הקפטן הצהוב, שכלל קריאות גנאי מהחמורות שנשמעו לעבר שחקן יריב. מכולם, מכבי בחרה בו להיות הפנים שלה. ולא במקרה.

עדי גורדון, גיבור ילדותי, לקח מאריק איינשטיין ז"ל את האמרה: "יש בי אהבה והיא תנצח", והפך אותה לסיסמה של הפועל ירושלים. אהבתי לקבוצה שלי לעולם תישאר גדולה יותר לאין ערוך מהשנאה ליריבה. כשהפועל ירושלים זכתה בגביע יול"ב האירופי ב־2004, בניצחון הירואי על אותה ריאל מדריד, לא ציפיתי שכל המדינה תחגוג. המחנה הצהוב, בראשות המאמן דאז פיני גרשון, עשו בזמנו הכל כדי להגחיך את ההישג ההיסטורי, אבל היום הם מגיבים בחמת זעם כשהם מגלים שהעם היהודי לא מריע להם פה־אחד.

יש רבים כמוני. אנחנו על המפה, ואנחנו נשארים על המפה. ואגב, דגל ישראל? הוא כחול־לבן, לא כחול־צהוב.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!