פעם, לפני 25 שנים, כשעבדתי ככתב בצפון של עיתון "מעריב", נהגתי להגיע ל"פלאפל זהבה" בבית שאן. היה שם "פרלמנט" קטן של חברים שהיה מתכנס בכל בוקר על כוס קפה ומדבר על ענייני היום. בזווית העין הבחנתי בעיניים כלות איך ערימת העיתונים של "ידיעות אחרונות" הולכת ומתחסלת במהירות, בעוד זו של "מעריב" נותרה בעינה. פה ושם ניגשתי לאלה שבחרו ב"ידיעות", וניסיתי להבין מה הסיבה. הסברתי להם שכתבי וצלמי "מעריב" לא פחות מוכשרים מעמיתיהם ב"ידיעות". אבל הם - בשלהם. אחד מהם לחש על אוזני ו"גילה" לי את הסוד: "'מעריב' הוא חיקוי של 'ידיעות'. למה לקחת חיקוי, אם אפשר לקרוא את המקור? הבנת?" אמר אותו אדם והלך לדרכו...
"ידיעות אחרונות", העיתון שחרת על דגלו את הסיסמה "אני ואפסי עוד", שלא ספר את מתחריו, שבז לכל מי שהעז להמרות את פיו, איבד את ההגמוניה. "ידיעות" נשאר עם הכינוי "העיתון של המדינה", אבל היום כולם יודעים ש"ישראל היום" הוא העיתון של העם. לעם נמאס לקרוא את דברי ההלל והשבח שמרעיף "ידיעות" על אוסף המושחתים שהנהיגו את המדינה. ומי העמיד את נוני מוזס מול המציאות החדשה? אותו ציבור שבעבר התמכר ל"ידיעות אחרונות" הבין כי מדובר בכלי תקשורת שמוליך אותו שולל, שכל כולו אינטרסים צרים, רכילות צהובה ופרשנות מגמתית. לציבור הזה יש בשנים האחרונות אלטרנטיבה ראויה ומקצועית. לא חיקוי כמו "מעריב" בזמנו, אלא עיתון אחר.
עיתון "ישראל היום" מוביל אג'נדה שהציבור במדינת ישראל יכול להזדהות איתה, כי היא נועדה לשרת את הציבור עצמו. נוני מוזס, שרואה בעיניים כלות איך ערימות העיתונים של "ישראל היום" נעלמות במהירות בנקודות החלוקה, בעוד עיתוני החינם של "ידיעות" נותרים מיותמים בדוכנים, החליט לצאת למלחמה ב"ישראל היום". הוא יצא למלחמה נגד הציבור שתמך בו בעבר. נגד העם. זו מלחמה אבודה מראש שנועדה לכישלון. גם חברי הכנסת המשמשים כלי שרת בידיו של נוני מוזס, יודעים שהעם סולד מהצעת החוק שנועדה להחזיר ל"ידיעות אחרונות" את ההגמוניה האבודה. אלפי פניות של אזרחים כבר הגיעו אליהם, ואת אותם אזרחים אני פוגש יום־יום ברחוב, בבית הקפה, בסופר השכונתי, בתור בבנק. והם אומרים: "סוף סוף יש עיתון שכותב את האמת. שמדווח ללא משוא פנים על מה שקורה. עיתון שאינו סוגד לפושעים שהורשעו בדין ונשלחו לכלא".
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
