השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "בחוקותיי". זו הפרשה האחרונה של ספר ויקרא, הנאמר כולו מפי האלוקים ליד הר סיני. מכאן ואילך העם יתחיל לנוע במדבר לכיוונה של ארץ ישראל. שיאה של הפרשה שלנו ב"תוכחה". זוהי פרשת הקללות והברכות, שבה מתואר באריכות מה יהיה השכר של העם אם ילך בדרכה של תורה, וחלילה מה תהיינה ההשלכות החמורות אם ינטוש את הדרך שבה צווה ללכת בהר סיני.
והנה בסופה של הפרשה מסתתר פרק קטן העוסק בנושאים לכאורה שוליים. אחרי שלמדנו על האתגרים הנפלאים, וכן על הסכנות הנוראות לקיומנו על האדמה הזאת, מוזכרות כמה הלכות שבמבט שטחי נראה כאילו נשמטו מאמצע הספר, ושהיה צורך להוסיפן ברגע האחרון לפני שהספר הגיע לדפוס.
במה דברים אמורים? בתחילתו מדבר הפרק על אדם המבקש להקדיש כסף למקדש ובוחר לעשות זאת באמצעות המילים "ערכי עלי", שלאחריהן מגדירה התורה את הסכום שעליו לשלם לבית המקדש. בהמשך קובעת התורה כי אחרי שאדם הקדיש בהמה מסוימת למקדש - הוא אינו יכול להמיר אותה, כלומר להתחרט ולהחליפה בבהמה אחרת. אם הוא ינסה לעשות זאת הרי ששתי הבהמות תהיינה קדושות. מעבר לכך הוא עובר על איסור שעונשו מלקות, למרות שלכאורה לא הצליח לשנות את ייעוד הבהמה כפי שחפץ.
לכאורה מקומן של הלכות אלה בתחילת הספר, במקום שבו מדובר על דיני הקורבנות והכהנים, והשאלה העולה היא מדוע נזכרו בדינים אלו כאן ועכשיו? אם נעיין בשתי הפרשות הללו, נוכל למצוא ביניהן מכנה משותף - שתיהן עוסקות בכוחו של דיבור. אדם אומר "ערכי עלי" - האם זה רציני? האם בכלל אפשר לכמת שוויו של אדם הנברא בצלם אלוקים?
אלו הם דברי הבל, ויכולה היתה התורה לומר, כיוון שאמרת שטויות חסרות משמעות, הרי לא נחייב אותך להביא כלום. אבל התורה חפצה לחנך את האדם, כי מילים אי אפשר לקחת בחזרה. כיוון שאמר האדם מילה, הוא צריך לעמוד מאחוריה. ואכן, אין ערך לאדם, אבל כדי שנזכור כי למילים יש משמעות, אזי נחייב אותו לתת סכום סמלי למקדש בגין המילים הללו.
* * *
ספר ויקרא הוא ספר הקדושה של העם היהודי. אדם עלול לחשוב בטעות כי הקדושה נמצאת בבית הכנסת או בבית המקדש; שהיא אינה שייכת לביתו. אבל בסוף הספר מגלה לנו התורה כי הדיבור של כל אחד הוא הכלי הבסיסי ביותר שקיים אצל כל אחד ואחד מאיתנו, ושהופך אותנו למה שאנו - בני אדם. הדיבור הוא הכלי הקדוש ביותר הקיים במרחב שלנו.
בשבועות האחרונים דומה שתרבות השיח והדיבור עלתה מדרגה, ודווקא בקרב אלו האמונים על השימוש בכלי הזה יותר מהאדם הממוצע. אפשר וצריך לגנות את אנשי תג מחיר על העוולה המוסרית בהתנהגותם, על הנזק שהם גורמים לתדמיתנו בעולם, אבל הם אינם ניאו־נאצים, ולא קרובים לזה.
אפשר להתווכח עם הפוליטיקאים החרדים על מעורבותם בנטל, אבל אי אפשר לומר, אפילו לא בצחוק, בתוכנית סאטירה בגלי צה"ל, שצריך "לדלל אותם". ההבדל בין הקריאות השפלות "מוות לערבים" ובין "דילול חרדים" הוא כמותי בלבד. אבל בעוד קריאות תג מחיר באות מנערים מסוכנים, הרי קריאות סאטיריות לפגיעה בחרדים באות מאנשים שהמיקרופון או העט בידם ועל כן הסכנה מכיוונם מרובה שבעתיים.
לא בכדי למדונו חכמים את הביטוי הנפלא: "חכמים היזהרו בדבריכם". לפעמים יש הרגשה כי דברינו נשמעים דווקא אם אנו יוצרים פרובוקציה, ועל כן חובתנו לנסחם בצורה חריפה ואפילו מסיתה. אבל אפשר גם אחרת. הכלי הקדוש ביותר שניתן לאדם הוא דיבורו וכתיבתו, ואם בהם לא יתקדש, היכן יעשה זאת?
זהו סיומו של "ויקרא". זה האתגר המונח לפתחנו. שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו