בימים האחרונים קבע ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, בהקשר של חקירות תג מחיר שאילו השב"כ היה רוצה, הוא היה יכול ללכוד את פושעי תג מחיר. כדבריו, "בשב"כ אין לא יכול, יש לא רוצה".
כיוון שכרמי גילון היה ראש השב"כ, אין ספק שהוא יודע על מה הוא מדבר. גילון היה ראש השב"כ בתקופת רצח יצחק רבין, וקודם לכן ראש החטיבה היהודית בארגון. הוא האיש שאחראי לכישלון הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה, מה שכמובן לא מפריע לו להטיף מוסר לכולנו.
התזה של גילון מעוררת שאלות קשות. לכאורה, אחרי דבריו אי אפשר לחמוק מהשאלה הבאה: כיוון שבשב"כ אין לא יכול אלא רק לא רוצה, האם משמעות הדברים היא שחס וחלילה תחת פיקודו של גילון השב"כ לא רצה למנוע את רצח יצחק רבין? כמובן שהתשובה היא לא רבתי. אבל גילון הוא האיש שהגה את התזה ש"בשב"כ אין לא יכול - יש לא רוצה".
מה שמוביל אותנו אל מורה שרצתה להתלונן על תעלוליו של אחד מתלמידיה. היא התקשרה לביתו, ושמעה קול של ילד לוחש בשקט: "הלו".
אמרה המורה: "אמא בבית"?
ענה הילד בלחש: "כן".
שאלה המורה: "אפשר לדבר איתה"?
הילד לחש: "לא".
המורה המופתעת ניסתה שוב: "ואבא בבית"?
הילד לחש: "כן".
המורה שאלה: "אפשר לדבר איתו"?
הילד ענה: "לא".
המורה ניסתה שוב: "יש עוד מבוגר בבית"?
הילד ענה בלחש: "יש פה שוטר".
המורה שאלה: "מה הוא עושה"?
הילד לחש: "הוא מדבר עם אמא ואבא ועם צוות של מד"א ומכבי האש".
ברקע נשמע קול של מסוק. "מה זה", שאלה.
הילד לחש: "זה המסוק של צוות החילוץ".
המורה שאלה: "למה הם באו לבית שלכם"?
הילד לחש: "כי לפני שהתחבאתי בארון, השארתי להורים פתק שנחטפתי".
יש גבול
בגלי צה"ל נשמעו השבוע ביטויים קשים מאוד נגד חרדים. מי שאחראי לכך צריך לעוף. לא יכול להיות שבגלי צה"ל יאמצו, אפילו פעם בשנה, את נורמות השיטנה היומיומיות של העיתונות החרדית.
תראו מי שמדבר
בחזרה לכרמי גילון. נראה שרק בישראל יכול כישלון כל כך גדול להטיף מוסר. והוא עוד עושה זאת בתחום שבו הכישלון שלו היה קולוסאלי - הוא האיש שנכשל בפיקוד על השב"כ, הוא זה שהיה עליו לתפוס עבריין יהודי בזמן. הוא יכול להטיף מוסר?
אלא שגילון, כך נראה, חדור רצון עז כל כך לתרום מניסיונו, עד שאינו ער לכך שזהו בדיוק הניסיון שאסור לקבל כתרומה. לא ממנו. כיוון שיש מי שעדיין פונה לגילון כדי שיתרום מתובנותיו הכושלות אין מנוס אלא להיזכר באגדה אורבנית שמקורה בקהילה יהודית בארה"ב שבה נקלעו המוסדות היהודיים למצוקה. בדקו ראשי הקהילה וגילו שיש ביניהם יהודי עשיר שאינו תורם דבר. שלחו אליו את נשיא הקהילה כדי שידבר על ליבו.
ישבו השניים במשרדו של איל ההון ונשיא הקהילה תיאר את מצבם העגום של המוסדות היהודיים, ולסיום ביקש מהעשיר לתרום.
אמר העשיר: "שמעת שאחי החולה מאושפז כבר שנתיים, ואינו יכול לפרנס את אשתו וילדיו"?
אמר נשיא הקהילה: "אני מצטער, לא ידעתי".
אמר העשיר: "והאם אתה מודע לכך שהיה לי עוד אח שנהרג בתאונת דרכים ואשתו וילדיו נותרו ללא סנט אחד"?
פניו של נשיא הקהילה הלבינו: "אני מצטער לשמוע, לא ידעתי דבר על כך".
המשיך העשיר: "והאם אתה יודע שאמי סובלת מאלצהיימר ומסרטן, היא אושפזה, ואין לאף בן משפחה אחר יכולת לממן את הטיפולים שלה"?
נשיא הקהילה השפיל את מבטו: "לא ידעתי".
והעשיר המשיך: "אז אם אני לא נותן כלום לאף אחד מהם, למה אתה חושב שדווקא לקהילה אסכים לתרום"?
לנסות את זה
במשך שנים נחשב ג'רי אדמס, מנהיג ה"שין פיין" מצפון אירלנד, לגיבור. גם של השמאל הישראלי. היו שנים שכל פעיל שמאל שניסה את פוזת האינטלקטואל לא יכול היה שלא להזכיר את הסכם הפיוס עם הבריטים, הסכם "יום השישי הטוב".
בשבוע שעבר אדמס נעצר בבריטניה כחשוד ברצח של אישה בשנת 1972. עם כל הכבוד לשלום ולהתיישנות, רשויות החוק בבריטניה לא מוותרות.
אצלנו יש אסיר שהורשע בחמישה מעשי רצח אבל פעילי השלום שלנו מאוחדים בעניין אחד: שחרורו של הרוצח הסדרתי ברגותי יסייע לשלום. או כמו שאמר פעם אחד מתומכי השחרור של ברגותי, בנימין בן אליעזר, "צריך לנסות את זה".
מה שמוביל אותנו לרומניה של ימי צ'אושסקו. בימים ההם היה מחסור במוצרים, וכל קונה נדרש להוכיח שהוא אכן זקוק למוצר שהוא מעוניין לקנות.
יום אחד ביקש אדם לקנות מזון לכלב. הקופאית ביקשה הוכחה שיש לו כלב. האיש פתח את התיק ומייד הציץ החוצה ראש של כלב. הקופאית מכרה לאיש את המזון לכלב. אחריו הגיע אדם שביקש אוכל לחתולים. הקופאית ביקשה הוכחה. האיש פתח את התיק שלו, וראש של חתול הציץ החוצה. גם הוא נענה.
האדם השלישי פתח את התיק. בתוכו עמדה קופסה עם חור. הקופאית הכניסה את האצבע לחור ומייד הושיטה לו חבילה של ממחטות אף.
ביטר למון
הזמר אבי ביטר ביקש מבית המשפט להכריז עליו כפושט רגל. כבוד השופטים, אנא, נא לא לתת את ההכרזה הזו עם מנגינה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
