הפרק הנורא שלנו

מחשכת הבונקר, ברגעי אובדנו, ציווה אדולף היטלר בפקודת היום האחרונה להמשיך ולהשמיד את היהודים. לא להילחם בצבא האדום שהביסו מסטלינגרד עד ברלין; ולא בדגל הפסים והכוכבים שהדף אותו מנורמנדי ב"יום הארוך ביותר"; ולא באומה שעמדה בודדה על נפשה בהנהגתו של האיש עם אות ה־וי, אלא ביהודים - שלא נקפו אצבע לפגוע בגרמניה, וגם אילו ניסו לא יכלו. לכן הפרק הזה של הנוראה בהשמדות האנושיות הוא יהודי. בראש ובראשונה של היהודים.

נכון, יש מכחישי שואה, שמפברקים את הנרטיב השטני כאילו ההשמדה לא התקיימה מעולם, ובעתיד יהיו מי שיאזינו להם. יש גם מצמקי שואה והם יעילים יותר (אם כי פחות ארסיים) בהעבירם בצקצוק שיניים את ליבת הסיפור אל כלל האנושות, ובנסותם לבתק את הקשר בין ישראל לבין הילד היהודי אשר בעת השחרור מהנאצים שאל את אמו כבשירו של נתן אלתרמן: "אמא, מותר כבר לבכות?"

הם מתנגדים שניסע לאושוויץ בטיעון הכוזב שמבקשים לחסוך מנפשות צעירות את מראות הזוועה; שלא נטוס בכחול־לבן מעל מחנות ההשמדה בהסבר מצוץ מן האצבע כי רצונם למנוע בעדנו מלהיות אומה טראומטית ונוירוטית. לא, תודה, לנו היהודים טובה נוירוזה עם חיים מאשר שלוות המוות הלאומי.

הם חוששים שמא אם נעמוד על משמרתנו ערניים נוכח הפוגרום הגדול שידעה האנושות מעודה, יקשה ויכבד עלינו להתפייס עם הפלשתינים. יש לנו סיבות לא להתפייס. ערביי ארץ ישראל בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני תמכו בהיטלר בלי שכבש את הארץ. בכך הם ייחודיים באנושות כולה. הם התנדבו לעשות בשירות הנאצים. גם מנעו הקמת מדינה יהודית זעירה בגבולות ועדת פיל מ־1937 שדוד בן־גוריון קיבל על עצמו בשם הציונות, ואילו התקיימה היתה מצילה את רוב אחינו מגורל מיידאנק וסוביבור.

המערב הדמוקרטי - והיהודים בתוכו - יודעים להתפייס. לא רק ישראלים שבעליבותם חוזרים לברלין בעידוד מצמקי שואה, שאינם חדלים מלהעטיר שירי הלל לבירת גרמניה. מי שיצפה ב"איש המסילות" ימצא את לוחמי בריטניה הגדולה מושיטים יד למעניהם היפנים ממלחמת העולם, 1942. גם היהודים יידעו להושיט יד לפלשתינים, למרות המופתי והשואה ומלחמת־48'.

אבל לא נחדל מזעוק. לא נחדל מ"והגית בו יומם ולילה"... איננו רק עם ארכיאולוגי וגנטי, אם בכלל, טענו עמוס עוז ובתו פניה עוז־זלצברגר במסה "רציפות", הפותחת את ספרם הייחודי "יהודים ומילים". אנחנו עם של מילים. עם שנטל את המילים לגולה כחומר מדבק ומלכד ומאחד. חרף כל "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" נמרר בבכי על השואה שהיא פיסגת העוול שבגולה, ובלילה זה שבו ידליקו אחרוני הניצולים את הלפידים נאמר מפי נעים זמירות ישראל "גם כי אלך בגיא צלמוות/ לא אירא רע/ כי אתה עימדי" - אתה אלוהים ו/או צה"ל ו/או מוסר הנביאים - שלא עמדו לנו בשואה, אבל הם עימנו לעד.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!