אתגר הקדושה שייך לכולנו
,עודכן
נגמרו החגים וחזרנו למסלול הסדיר של לימוד פרקי התורה כסדרם. השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "קדושים". מדובר בקו פרשת המים של ספר "ויקרא". עד כה עסקנו בפרשיות המתמקדות בעיקר בתפקידי הכהנים במעגל החיים של המקדש ושל האדם. החל מפרשת השבוע שלנו משנה התורה את הכתובת שאליה היא פונה. לא עוד עיסוק בעבודת הכהנים בלבד, שנעשית בעיקר בבית המקדש. מעכשיו הפנייה היא אל העם כולו.
בפתחה של פרשתנו מגדיר האלוקים למשה אל מי הוא מבקש לפנות בפסוקים הבאים: "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי הַשֵׁם אֱלֹקֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי הַשֵׁם אֱלֹקֵיכֶם".
אין כאן מקום לספק - אם עד עכשיו הבנו כי שם הספר הנקרא "תורת כהנים" הולם אותו עד מאוד בהיותו ממוקד בכהנים, הרי כאן קהל היעד הוא שונה לגמרי. הנמען הוא העם כולו, ובהדגשת יתר שאינה שכיחה בלשון המקרא, "דבר אל כל עדת ישראל".
חכמינו חשו בייחודיותה של הלשון ואמרו: "פרשה זו בהקהל נאמרה", היינו בהתקהלות של הציבור כולו. כשמתבוננים בתוכן הדיבור אל העם, אזי מתרוממות גבות נוספות: "ואמרת אליהם קדושים תהיו". האומנם? וכי כל אדם יכול להיות קדוש? האין עולם הקדושה הוא נחלתם של בודדים, המתעלים מעל חיי החומר והגוף ומפליגים אל עולמות הרוח מעבר למקום ולזמן?
כשאנו עוצמים עיניים לרגע ומנסים לדמיין כיצד נראה אדם קדוש, רובנו מציירים בדמיוננו דמויות בעלות מראה מסוים (איש בא בימים, פניו עטויות זקן לבן ארוך, עטוף בגלימה לבנה או מוזהבת).
והנה, כאן התורה מפנה את הקריאה לכל אדם, איש ואישה, מנער ועד זקן. מתברר שהתורה רואה את עולם הקדושה באופן אחר. ראשית, היא סבורה, בניגוד לנו, כי הכל מחויבים והכל שייכים לאתגר זה. הפרשנים נחלקו ביניהם כיצד להתייחס למילים הללו "קדושים תהיו". האם קריאה זו היא סוג של משפט סיכום לפרשה הקודמת, היא פרשת איסורי העריות, או שמדובר בציווי נפרד העומד בפני עצמו וממילא דורש פרשנות ייחודית?
אפשר להציע אפשרות שלישית. כל פרשת קדושים היא תרגום של האתגר להיות קדוש. הבה נתבונן בציווי הראשון המופיע מייד לאחר הקריאה והחתירה לקדושה. התורה מצווה "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותיי תשמורו". אין לך כמעט אדם שאינו בן לאב ולאם, שאותם הוא פוגש ושאיתם הוא חי חלק ניכר מחייו; ואין לך אדם שאינו עובר במסלול חייו ימי חג ומועד, ובהם שבתות וחגים.
האם ייתכן שהמסר העובר אלינו דרך הפסוק הבנאלי כל כך "איש ואמו ואביו תיראו" הוא שאל לנו לחפש את עולם הקדושה בין מלאכי השרת, שכן הוא קרוב מאוד אלינו ונמצא בהישג יד? רק עוד טלפון לאבא או לאמא.
מי לא נתקל בדילמה האישית או המשפחתית כשהוא חפץ לעשות דבר מה להנאתו, ומול רצון זה עומד הצורך לסייע להוריו המבוגרים בעניין רפואי כלשהו או לנסוע לבקר אותם, ביקור שייתכן שהוא פחות מהנה מאשר לבלות במשחק או בטיול?
ההתלבטות, ההתייסרות והידיעה כי יש סדרי עדיפויות ראויים, המוליכים את האדם לקבל את ההחלטה המוסרית הנכונה, הן חלק בלתי נפרד מעולם הקדושה. להעניק את הכבוד הראוי לאב ולאם משמעו להיות שייך לעולם הקדושה לא פחות ממי שמקריב קורבן בבית המקדש. ההקרבה של ההנאה האישית מתוך הערכים הנכונים שווה בעוצמתה להקרבת הקורבן בבית המקדש ואפילו עולה עליה.
החלק השני של הפסוק מתייחס אל השבת. מירוץ החיים הבלתי פוסק שלנו עלול להשכיח מאיתנו את הערכים אשר למענם אנו רצים. כשם שהורים מסמלים עבורנו את קדושת האדם, כך השבת מסמלת את קדושת הזמן ומעניקה לנו את האפשרות לחיות את החיים באופן משמעותי יותר. אתגר הקדושה שייך לכולנו. קדושים תהיו. שבת שלום.
