מבוא לארבע הקושיות

שאלו יהודי: "תגיד, למה יהודי עונה תמיד בשאלה?" הביט הלה על השואל בתמיהה, והשיב: "למה לא?"

אם תרצו - הרי זו ההגדה של פסח שיותר מכל טקסט אחר מבטאת, בבהירות ובתמצית, את תורת החינוך היהודי על רגל אחת. "וכאן הבן שואל". השאלה, התמיהה והסקרנות הן אם כל לימוד, והפכו להיות סממן בולט בעולמה של היהדות.

"אמא שלי", סיפר פעם איזידור אייזק רבי, חתן פרס נובל לפיזיקה, "הפכה אותי למדען בלי שהתכוונה לכך בכלל. כל האימהות היהודיות בברוקלין נהגו לשאול את הבן שלהן: 'נו, למדת משהו בבית הספר היום?' אבל לא אמא שלי. היא תמיד שאלה אותי: 'איזי, שאלת שאלה טובה היום?"

היכולת לשאול שאלות היא גם מסממניהן הבולטים של החירות והדמוקרטיה. העבד - וכמוהו, להבדיל, החייל בצבא אינם רשאים לשאול שאלות. "יש שאלות?" שואל המפקד בסיום המסדר, אך אוי לחייל שישאל, ואבוי למי שימעד ב"שאלת קיטבג". לא כן בן החורין. מותר לו, והוא אף חייב להעלות שאלות, ואפילו קשות הן, וראוי הוא שיקבל תשובות ראויות ולא רק כאלה שתכליתן "לצאת ידי חובה".

כבר מבעוד מועד מצווה אדם מישראל ל"שאול ולדרוש" בהלכות החג. ללמדנו שלא די בסתם "דרישה", שהיא כמצוות אנשים מלומדה, אלא יש צורך ב"שאלה", בבקשת האמת, בהעלאת תהיות ותמיהות שמתוכן תתברר ותתלבן ההלכה. גם התלמוד, אחת מיצירות היסוד של התרבות היהודית לדורותיה, רצוף כולו קושיות, תיובתות ופרכות. כך גם ספרות השו"ת - השאלות והתשובות, שלימים הפכה להיות הענף המרכזי - בכמות ובאיכות - של פיתוח ההלכה והתאמתה לחיי המציאות. גם התלמיד החכם שבפרקי אבות ניכר לא בחדות שכלו, אלא מוגדר דווקא בשאלותיו.

השאלה הפכה להיות מרכיב מרכזי בדרך ההלכה היהודית, ובליל הסדר בפרט. עד כדי כך שהרמב"ם מאריך בעניין זה: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו... אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אישה - שואלין זה את זה ואפילו היו כולם חכמים", ובסיומת שנראית כמעט סוריאליסטית: "היה לבדו - שואל לעצמו".

בדורות האחרונים הוסיפו לשאלת ה"בנים" ולשאלת האישה גם את שאלות ה"בנות". גם כנגד "ארבע בנות", לא רק ארבעה בנים, דיברה תורה, ובימינו ראוי הוא שתהיינה גם הן שותפות מלאות לחוויית לימוד התורה ברמה גבוהה, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא השאלה והתשובה, העיון והליבון.

* * *

ויושם אל לב: השאלות אינן נשמעות רק מפי הבן ה"חכם". ליד שולחן הסדר - כמו בבית המדרש או בכיתת בית הספר, יושבים ילדים שונים. לכל אחד מהם שאלות משלו. כל אחד מהם זכאי לתשובה משלו. גם החכם גם הרשע, גם התם וגם זה "שאינו יודע לשאול".

עיון בשאלות שהושמו בפיהם על ידי בעל ההגדה מעלה כמה תמיהות. הידועה שבהן: מה ההבדל בין שאלת הבן החכם - "מה העדות, והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקינו אתכם?" לבין שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם?"

למראית עין, שניהם - החכם והרשע - מתריסים ונראים כעומדים מבחוץ, לא שייכים. לא רק הרשע, אלא גם החכם אומר "אתכם" - ולא אותי!?

תירוץ אחד נשען על הזכרת שם שמיים בפי החכם, "אשר ציווה ה' אלוקינו", שם שמיים שאינו מופיע בשאלת הרשע. יתר על כן: החכם שואל על מנת להבין. לאחר ששנה ולמד, שאלתו נובעת מתוך מסגרת ההלכה. הוא מכיר בהבדל שבין "עדות, חוקים ומשפטים", ומבקש להתחקות אחר השתלבותה של עבודת הפסח בתוך מערכת זו. לא כן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם?" הוא שואל ולא מתעניין בפרטים, אלא מתריס נגד המסגרת כולה, "העבודה הזאת", ורואה בה נטל.

יש לתת את הדעת גם לעיתוי השאלה כפי שהיא מופיעה בתורה, כלומר הפסוק המקורי. "והיה כי תבואו אל הארץ... והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כה־כו). "בניכם", לשון רבים, ולא "בנכם". הרבה בנים יש לו לאל, וכל אחד מהם דורש תשובה משלו, גישה משלו. במעשה החינוך אין תשובה אחת היפה לכל. כל בן - ותשובתו שלו. כל דור - וצרכיו שלו. לכן גם מדגיש בעל ההגדה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". כל דור - וחוויית השעבוד והגאולה שלו.

יתר על כן, הכתוב מדגיש עוד: "כי ישאלך בנך מחר לאמר", והוסיפו עליו במכילתא: "יש 'מחר' שהוא לאחר זמן". לאמור: המחנך הטוב אינו מופתע משאלות תלמידיו. יש עימו תשובה מוכנה מראש לשאלותיהם ולמצוקותיהם. אם אוזניו כרויות וליבו פתוח אליהם, הוא מודע היטב לכך ש"מחר" יצוצו שאלות חדשות, ועליו לחשוב מבעוד מועד על שאלות ה"מחר" ולתת להן מענה. "כי ישאלך", אין פירושו "אם ישאלך", אלא "כאשר ישאלך". היה סמוך ובטוח כי דור זה ישאל ויחפש תשובות, ועליך להיות מוכן לענות לו בלשונו־שלו.

* * *

למי מבין ארבעת הבנים קשה לענות? הרשע אינו מחפש תשובות. לפיכך, אין טעם בדיאלוג ענייני עימו (אך חובה לצרפו לשולחן הסדר, עם שאר הבנים). רק "הקהה את שיניו", ותו לא. ה"תם" עומד ומיתמם: "מה זאת?" הוא פתוח לשמוע ומזמין את הוריו להסביר לו את הדברים כפי יכולתם. "שאינו יודע לשאול - את פתח לו!" - עליך לשבות את דמיונו ולמשוך אותו ללמוד עוד ועוד.

דווקא הבן ה"חכם" יוצר את האתגר הקשה ביותר. ויושם אל לב: לא מדובר כאן בתלמיד ישיבה, ב"צדיק", אלא ב"חכם". אינטלקטואל ממדרגה ראשונה, בוגר הטכניון או מכון ויצמן, בקי בהוויות העולם. האינטליגנציה שלו מביאה אותו לבקר גם את דברי התורה וחז"ל, ולראות בחלקם "חוקים" ו"גזירות", חסרי טעם הגיוני. ההורים שניצבים מולו עשויים להרים ידיהם בייאוש, תוהים כיצד יוכלו להתמודד עימו. בעל ההגדה מושיט לנו את הפתרון: "ואף אתה אמור לו". אפילו "אתה", בן הדור ה"ישן", מסוגל וחייב להתמודד עימו.

אבל לשם כך עליך "לומר" לו, לשוחח איתו בשפה רכה, לשמוע את מועקותיו, להבין אותו ולהעביר לו באמצעות החוויה, הלימוד המשותף והליבון האמיתי של הדברים את המורשת הגדולה של חג החירות, העוברת מדור לדור.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!