כפי שקלינטון חשף בזמנו את פרצופו האמיתי של ערפאת בוועידת קמפ דיוויד, יש להודות לג'ון קרי על שחשף את פרצופו הסרבני של אבו מאזן. אמנם הדוברים האמריקנים חזרו מאז למליצה על "הצעדים השליליים של שני הצדדים", אך תגובתם הראשונית למשבר לא הותירה ספקות שגם לדעתם האחריות העיקרית מוטלת על הפלשתינים.
בינתיים קרא מזכיר המדינה ל"בדיקת מציאות", כלומר לרשימת מצאי של העובדות ושל העמדות השונות, וטוב שכך, שכן בדיקה אמיתית תהיה חייבת לגלות לו שהפלשתינים מילכדו מראש את התהליך שהוא יזם ושלא נטשו, ולו לרגע, את כוונתם המקורית לחזור בסיומו לזירה האו"מית.
כשנשאל בזמנו הרמטכ"ל המנוח דן שומרון מה דעתו על ההנהגה הפלשתינית, השיב בפשטות ש"זו חבורת טרוריסטים", ואכן קשה לפעמים להשתחרר מהרושם שאף שאבו מאזן הגיע מסיבות תועלתניות וטקטיות למסקנה שנשק הטרור אינו פועל לטובת הפלשתינים, נראה שקשה לו ולמרעיו להשיל מעליהם את מנטליות הטרור, שבאה לידי ביטוי מובהק במהלכיהם האחרונים.
לפני שלב הפתיחה במו"מ הפלשתינים דרשו, וקיבלו, שחרור טרוריסטים, אך לקראת סיומו מכניסים למשוואה את ברגותי ואת סעדת וטרוריסטים בעלי אזרחות ישראלית, וכל זאת בלי שתהיה להם כל כוונה לוותר על המהלך המתוכנן באו"ם.
המשבר בלתי מפתיע. אמנם אין להטיל ספק בכוונותיו הכנות של קרי, אך אולי גם הוא ויועציו היו חייבים להיות ערים, על פי עובדות העבר, לתסריט הפלשתיני המתוכנן, ומותר לתמוה על סמך מה האמינו שיצליחו להתגבר הפעם על הנגטיביזם הבסיסי של הפלשתינים כלפי כל תהליך או הסדר שיחייב אותם לפשרות ולוויתורים בנושאים המרכזיים של הסכסוך.
אגב, ועם כל הצער והכעס על כך שג'ונתן פולארד עודנו נמק בכלא, טוב אולי שהעיסקה הבעייתית בקשר אליו לא יצאה לפועל. צריך בהחלט להמשיך ללחוץ לשחרורו מנימוקים של צדק אנושי אלמנטרי ולא בתמורה לשחרור רוצחים ולפגיעה באושיות שלטון החוק בישראל.
יש להניח שהאמריקנים, חרף הדיווחים, לא יחזרו בהם ממעורבותם בנושא הישראלי־פלשתיני. ייתכן שלתקופת ביניים קצרה יהיו פחות פעילים, אך כעבור זמן לא רב סביר שהן אינטרסים אזוריים והן פוליטיקה אמריקנית פנימית, כולל יוקרתו של הממשל, יחזירו אותם לזירה במרץ מחודש. יש מי שסבורים שעל וושינגטון להעלות נוסחאות משלה להסדר, אך לאור ניסיון העבר, ספק אם תרצה להיכנס לשדה מוקשים שאין כל ודאות שתוכל להיחלץ ממנו ללא פגע.
מסלול אפשרי אחר יכול היה להיות באמצעות מהלך אזורי משולב שיכלול גם את הנושא הפלשתיני אך חוסר האמון, שבעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב במזרח התיכון רוחשות כיום כלפי וושינגטון, מפחית את הסיכוי לכך. ייתכן, כמובן, שגם וושינגטון תגיע כעת למסקנה שלא בשלו התנאים להסדר סופי של כל הבעיות והמחלוקות, ולכן עדיף לקדם הסדרי ביניים או הסדרים חלקיים (שגם ישראל לא בהכרח תשלול אותם מראש). אי אפשר אמנם להכריח את הפלשתינים, או לפחות את מנהיגיהם, לחשוק בשלום, אבל אפשר, אולי, לגרום לכך שיבינו שהזמן פועל לרעתם.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
