הורים - את הגבול מציבים בתוך הבית
"עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך..." והם באמת עפים לאן שבא להם. ללא גבולות, ללא איסורים, ללא חוקים ובעיקר - בלי כבוד לעצמם. הם צעירים, חסרי מנוח, תרים בשקיקה אחרי ריגושים והזדמנויות להפגנת כוח, משתכרים מתחושה שקרית של "כל יכולים" ושומרים בקנאות על ה"חופש" לעשות מה שבא, בסגנון ה"בא לי, לא בא לי". ובשם הפינוק וההזנחה, הכל אפשרי.
לעשות מה שבא - זה אנטיתזה לחופש. לעשות מה שבא זה לאנוס את החופש, ובתוך זה לאנוס בנות, לתקוף את גופן ולהרוג את נשמתן. עוד מקרה של אונס, לכאורה, משכב קבוצתי, שאינו אלא הפגנת כוח ושליטה, עם נערה צעירה, והתוקפים רק נערים, שבשלותם מעוותת. בשיח הציבורי שוב נשמע את ההורים אומרים עליהם: "ילדים נורמטיביים, ילדים טובים..." ועוד הגנות מסוכנות.
ילדים שאונסים, ילדים המקיימים מין קבוצתי, ילדים שאינם מבחינים בין טוב לרע, נכון או שגוי, ילדים שמרשים לעצמם לפגוע באחר הם ילדים נבגדים - הם ילדים שהוריהם בגדו בהם. ילדים שאונסים, פוגעים ורומסים אחרים הם ילדים פגועים שהוריהם לא קיימו כלפיהם את חובתם להעביר להם ערכים של כבוד האדם, ערכי התנהגות, ולבטח לא הקנו להם מיומנויות של יחסים, מרקם האינטימיות וכבוד לאחר ולאחרת.
ילדים שאונסים, מתעללים ואלימים הם קורבנות של הוריהם שלא לימדו אותם בינקותם את הגבולות הקריטיים שרק עם שמירתם נחיה בחופש מלא וראוי. יש לנו שורה ארוכה וקבועה של אשמים: ההורמונים המוזרקים לעופות ולירקות הגורמים לילדים שלנו להבשיל מינית מוקדם, האינטרנט המשגר אל מוחות הילדים מידע רב חושי, בוטה וחשוף שמאפשר פגיעה באחר ללא תחושת הכאב, מפציץ במסרים ותמונות ללא תיווך של אדם בוגר ואחראי ישירות אל חדריהם ואל הסמארטפונים הצמודים לכף ידם, השוטרים שלא נמצאים בכל פינה, השופטים שלא מענישים בחומרה, המורים שלא מחנכים - כ־ו־ל־ם אשמים.
יש לנו ציפייה רלוונטית שהמדינה תשמור על החופש שלנו. יש לנו דרישה לגיטימית שהמשטרה תגן עלינו. יש לנו אמונה (המתערערת לאחרונה) שבתי המשפט יענישו את הפוגעים בנו. הדרישות, לגיטימיות ככל שתהיינה, לעולם לא תתממשנה ללא הצלע האחת המשמעותית ביותר בחיי ילדינו - אנחנו ההורים. ההורות, התפקיד המורכב והמאתגר ביותר בחיינו, מחייבת אותנו להעניק, לחנך, לפקח, להטמיע ערכים, להתוות קודים של התנהגות, לקבוע גבולות (לא רבים מדי אך לחלוטין קבועים וברורים) ולקחת אחריות בכל עת ובכל מצב שבו הילדים שלנו פוגעים בקיומו הרגשי או הגופני של מישהו אחר. פגיעה כזו היא משבר וטלטלה על כולם - הילדה הנפגעת ומשפחתה, הילדים הפוגעים, ההורים, החברים והסביבה כולה.
ילדים בני יומם העוסקים בפעילות מינית זה חמור, ילדים בני יומם העוסקים במין קבוצתי חמור עוד יותר וילדים בני יומם שאונסים הם ילדים במצוקה גדולה ובסיכון לעצמם ולאחרים. הורים יקרים, זה קשה אך בלתי נמנע - הילדים שלנו הם האחריות שלנו. כמה טוב כשזה לטוב, וחובה כבדה כשזה לרע. לימדו את התפקיד - אתם לא לבד.
הכותבת היא מנכ"לית מכון אדלרטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו